זבחים פרק ט', משנה ד'. במשנה זו נעסוק בכלל ההופכי לכלל שלמדנו קודם: מה שאין מורידים מן המזבח - ומה שאין מעלים אליו בשנית.
"כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו":
כפי שלמדנו במשנה ב', ישנם פסולים מסוימים - פסולים טכניים, אם תרצו - שברגע שהובאו בטעות אל המזבח, האיברים או החלבים חייבים להישאר שם. מוסיפה המשנה: אם נעשתה טעות שנייה, ואותם דברים לא הושארו למעלה אלא הורדו מן המזבח, אין להעלותם שוב. כלומר, דבר שהועלה בפסול ודינו להישאר במקומו - יישאר שם; אך אם הורד, אין הוא נעשה מותר בכך, ודינו כמי שאינו שייך למזבח. לפיכך אין להעלותו בשנית, אלא להשאירו למטה.
בגמרא מבאר עולא כי כל זאת דווקא כאשר האש עדיין לא החלה לפעול בו. שני מצבים לפנינו:
לא משלה בהן האור: אם הועלה שלא כדין ועדיין לא החל להישרף, ולאחר מכן הורד - אין מעלים אותו שוב.
משלה בהן האור: אם האש כבר החלה לאחוז ולכלות את מה שהונח על המזבח, נעשה הדבר "לחמו של מזבח" - מזון המזבח, שייך למזבח בדיעבד, ולפיכך יש להחזירו ולהעלותו למעלה.
"וכולן שעלו חיים לראש המזבח - ירדו":
כאן ממשיכים דברי רבי עקיבא, שאמר במשנה הקודמת "מחשבה בבעלי מומין". רבי עקיבא סבר שבעלי חיים שיש בהם מום קל - כגון בהמה שיש בעינה מום מסוג קטרקט - אם עלו לא ירדו. ואף על פי כן, כאשר הבהמה עלתה חיה לראש המזבח על שתי רגליה, אף רבי עקיבא מודה שירדו: אין לה מה לעשות שם, שהרי לא הועלתה כקרבן אלא עלתה מעצמה, ולפיכך מורידים אותה משם.
"עולה שעלתה חיה לראש המזבח - תרד":
מה הדין בבהמה כשרה רגילה שהוקדשה לקרבן עולה - פרה, עז או כבש - שעלתה חיה במעלה המזבח? הדין הוא שתרד. מורידים אותה ומטפלים בה כבעולה רגילה: שוחטים אותה בצפון, מפשיטים ומנתחים, ומעלים את הנתחים כדרכם.
"שחטה בראש המזבח - יפשיט וינתח במקומה":
כאן לפנינו מעין קומדיה של טעויות, שתי טעויות בזו אחר זו: ראשית, הותר לבהמה לעלות על המזבח - התנהגות רשלנית, אך כך אירע. שנית, על אף שדין המשנה הוא להורידה, שחטו אותה הכהנים שם למעלה, על גבי המזבח.
כזכור מן הפרק השישי, אף שקודשי קודשים כעולה טעונים שחיטה בצפון - כלומר בחלק הצפוני של העזרה, צפונה למזבח - למדנו בנפרד שאם נשחטה על גבי המזבח עצמו, שחיטתה כשרה. אף כאן, השחיטה שנעשתה בראש המזבח כשרה.
השאלה היא אם מורידים את הבהמה בחזרה אל מקום השחיטה כדי להפשיטה ולנתחה שם. התשובה: "יפשיט וינתח במקומה" - מאחר שהיא כבר למעלה, אין מורידים אותה, וההפשטה והניתוח נעשים על גבי המזבח עצמו. אף שניתן היה לחשוב שאין זו דרך ארץ להפשיט ולנתח בהמה על המזבח, אין בכך מניעה.
כל זאת מלבד שני דברים שבוודאי יורדים מן המזבח:
העור: עורה של הבהמה שהופשטה יורד למטה, אינו נשרף, וניתן לכהנים.
בני המעיים: בקרבנות בכלל, בני המעיים מכילים פסולת מן המזון שאכלה הבהמה, וחובה לנקותם בטרם יונחו על המזבח. גם בעולה זו יש להוריד את בני המעיים מן המזבח ולהדיחם במקום ההדחה - מניחים כעין צינור בצדם האחד ושוטפים את חלקם הפנימי, כדי שלא תעלה הפסולת על גבי המזבח - ולאחר מכן מעלה אותם הכהן חזרה על גבי המזבח.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל ההופכי - "כשם שאם עלו לא ירדו, כך אם ירדו לא יעלו", וכי לדברי עולא הדבר תלוי בשאלה אם משלה בהן האור ונעשו "לחמו של מזבח". כמו כן למדנו שבהמה שעלתה חיה לראש המזבח - אף רבי עקיבא מודה שתרד; ואם נשחטה שם, שחיטתה כשרה ומפשיטים ומנתחים אותה במקומה, למעט העור הניתן לכהנים ובני המעיים הטעונים הדחה קודם העלאתם.