אנו חוזרים אל איסורי השחיטה וההעלאה בחוץ, מחוץ לעזרה ולבית המקדש. המשנה מלמדת כי יש צד שבו חמורה השחיטה מן ההעלאה, ויש צד שבו חמורה ההעלאה מן השחיטה.
החומרה שבשחיטה:
אדם שהקדיש בהמה ואמר "הרי זו עולה", ובמקום להקריבה בבית המקדש שחטה מחוץ לעזרה - חייב אף אם שחטה לשם הדיוט. בביאור "לשם הדיוט" נאמרו שני פירושים: האחד, שמתכוון להאכיל את הבשר לאדם רגיל; והשני, שמתכוון לעבוד את אותו אדם בדרך של עבודה זרה. כך או כך, אין השחיטה לשם ה' - ואף על פי כן חייב, שנאמר "דם ייחשב לאיש ההוא", ומן הלשון "לאיש ההוא" למדים שאף השוחט לשם אדם, לשרת אדם, בכלל האיסור.
ואין הדין כן בהעלאה: המעלה קרבן מחוץ לבית המקדש לשם אדם אחר, כדרך עבודתו של אותו אדם - פטור מאיסור הכרת של העלאה בחוץ. ומובן שאם עשה זאת בדרך עבודה זרה, יש בכך לאו נפרד של עבודת אלילים ואף כרת על כך, אך איסור ההעלאה בחוץ אינו חל אלא כאשר מעלה לה' מחוץ לעזרה.
החומרה שבהעלאה:
שני בני אדם שאחזו בסכין ושחטו את הבהמה יחד - שניהם פטורים, אף שנשחטה בהמת קודש מחוץ לעזרה, משום שלא נעשה הדבר בידי אדם אחד. ושוב מן הפסוק "דם ייחשב לאיש ההוא" - "לאיש ההוא" דווקא, אדם יחיד.
לעומת זאת, שניים שאחזו באבר של הבהמה והעלו אותו יחד - כלומר הניחוהו על המזבח והקטירוהו, ובכך נעשו שני המרכיבים: ההעלאה וההקטרה - שניהם חייבים בשווה. ולדעת הר"ש, הדבר נלמד מן המילים הפותחות את הפרשה (ויקרא י"ז): "איש איש" - כפל הלשון מלמד שאף אם שני אנשים עושים את המעשה יחד, חייבים.
וחידוש הדבר מתברר מתוך הכלל הרגיל בשניים שעשו: אם כל אחד היה זקוק לחברו - שניהם חייבים; ואם כל אחד היה יכול לעשות זאת בעצמו ועשו יחד - פטורים, כמו בהלכות שבת. וכאן, אף שכל אחד מהם היה יכול להעלות את הבהמה כולה בעצמו, ואין ההבדל אלא בזמן, ולפי הכלל היה ראוי שיהיו פטורים - מלמד הפסוק שיש חומרה מיוחדת בהקרבת קרבנות מחוץ לעזרה, ושניהם חייבים.
העלה אבר ואבר - מחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי:
העלה חתיכה אחת ואחריה שנייה ושלישית מאותה בהמה - רגל אחת, רגל שנייה ורגל שלישית. רבי שמעון סובר שכל מעשה של העלאת אבר הוא עבירה נפרדת, כדרך שאמרנו בשאר איסורים: הכותב בשבת - כל מילה חדשה איסור חדש; המבשל - כל דבר חדש איסור חדש; והאוכל כזית חלב - כל אכילה מעשה נפרד. אף כאן, אבר ראשון, שני ושלישי - שלושה מעשים נפרדים.
ומדובר במקרה שכל אחד מהם בא בהעלם נפרד: הכניס את הרגל הראשונה, הודיעו לו שאסור לעשות כן ושחייב הוא בחטאת, ושוב שכח ועשה פעם שנייה, ושוב שכח ועשה פעם שלישית. בשלושה העלמות אלו יש שלושה איסורים נפרדים, ולפיכך שלוש חובות להביא שלוש חטאות על שלושת המעשים.
ורבי יוסי אומר "אינו חייב אלא אחת" - האיסור חל על הבהמה כולה, ואף אם העלה אברים שונים ואף בשלושה העלמות, אין כאן אלא איסור כרת אחד לכל בהמה.
יסוד המחלוקת בפסוק "לעשות אותו לה'" - למה מתייחסת המילה "אותו"? לדעת רבי שמעון, לכל אבר ואבר; ולדעת רבי יוסי, לבהמה כולה. וההלכה אינה כרבי שמעון, אלא הבהמה כולה איסור אחד שלם.
"ואין חייב עד שיעלה לראש המזבח":
זו לפחות שיטת רבי יוסי: אינו חייב עד שיעלה את האבר בפועל על ראש המזבח. השורף על הקרקע - פטור, שכן צריך להעלותו על גבי דבר, ולא על כל דבר אלא על המזבח דווקא, כמזבחו של ה', וכפי שנלמד מן הפסוקים.
אבל רבי שמעון אומר "אפילו העלה על הסלע ועל האבן חייב" - אין צורך שיהיה מזבח ממש. "סלע" הוא סלע האם, סלע מוגבה המחובר לקרקע, ו"אבן" היא אבן או סלע רגיל שאינו חלק מסלע האם. בשני המקרים חייב, כל עוד הדבר מוגבה מן הקרקע. וכולם מודים שאם אין הדבר מוגבה מן הקרקע - פטור.
לדעת רבי יוסי, הקדימה שייכת לנוח, שנאמר "ויבן נח מזבח" - מזבח דווקא. ואילו לדעת רבי שמעון יש מקורות אחרים, כמנוח למשל, שאין צורך במזבח דווקא. ואדרבה, הצורך במזבח - "על מזבח ה'" - נאמר באוהל מועד: באוהל מועד נדרש מזבח, אך בחוץ אין צורך בכך, ולפיכך כל עוד הדבר מוגבה מן הקרקע, המעלה עליו וגורם לשריפתו - חייב.
ומדוע נצרכו שני דברים נפרדים, סלע ואבן? מבואר בזה, שלא תאמר שהסלע ייחוד לו משום היותו מחובר לקרקע ויש בו מעין דמיון למזבח; אלא הכול כשר לעניין זה, וכל דבר מוגבה בכלל.
לסיכום: למדנו את הצדדים שבהם חמורה השחיטה מן ההעלאה - השוחט לשם הדיוט חייב, מה שאין כן במעלה - ואת הצדדים שבהם חמורה ההעלאה מן השחיטה - שניים ששחטו פטורים, ושניים שהעלו חייבים. עמדנו על מחלוקת רבי שמעון ורבי יוסי בהעלאת אברים אחדים, אם כל אבר עבירה בפני עצמה או שהבהמה כולה איסור אחד, ועל מחלוקתם בשאלה אם נדרש מזבח דווקא או שדי בכל דבר המוגבה מן הקרקע.