משנה שנייה בפרק שלושה עשר. אף שנושאם של הפרקים הנותרים הוא שחיטה והעלאה בחוץ, סוטים אנו לרגע מן הנושא: המשנה הקודמת עסקה במחלוקת שבין החכמים ובין רבי יוסי הגלילי, ומכיוון שהמבנה הרעיוני של אותה מחלוקת דומה מאוד למחלוקת נוספת שביניהם, מביאה המשנה כאן גם אותה. הנושא שלפנינו: ההגבלות שבאכילת קודשים במצב של טומאה.
שני איסורי תורה נפרדים:
אדם טמא שאכל קודשים - איסור חמור שעונשו כרת. ואם עשה זאת בשוגג, בלי ידיעה ובלי כוונה לעבור, זהו אחד המקרים שבהם מביא קרבן עולה ויורד - חטאת משתנה לפי יכולתו: אם ידו משגת, מביא עז נקבה או כבשה; אם אין ידו משגת, מביא שתי ציפורים - בני יונה או תורים - אחת לעולה ואחת לחטאת; ואם אף זאת אין ידו משגת, מביא סולת (קמח דק) ומקריבה כמנחת חוטא.
קודשים שנטמאו - אסור לאכלם אף אם האדם עצמו טהור. גם איסור זה מן התורה, אך אין הוא אלא לאו כללי, שאין בו כרת.
מקורו של החילוק בלשון הפסוקים: הפסוק העוסק באדם האוכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו - טומאה שהיה בידו להסיר חלק ממנה, כגון בטבילה במקווה, ולא הסירה - קובע שאותו אדם חייב כרת ונכרת מעמו. מכאן שהכרת נאמרה דווקא כשהאדם עצמו טמא. אך כאשר המאכל הוא שנטמא - במגע עם דבר טמא - אין כאן אלא לאו כללי: אין בו כרת, ואם היו שם שני עדים שראו והתרו בו "אל תעשה זאת" ובכל זאת עשה, מתחייב מלקות.
לשון המשנה:
על רקע זה נעיין במשנה, המקבילה במידה מסוימת למשנה הקודמת: אדם טמא שאכל קודשים - בין שאותם קודשים כבר היו טמאים ובין שהיו טהורים קודם לכן - חייב, חייב כרת ובשוגג חייב בקרבן עולה ויורד. רבי יוסי הגלילי חולק: "טמא שאכל טהור, חייב" - אדם טמא שאכל קודשים טהורים, חייב כרת; אך "טמא שאכל טמא, פטור" - אם אכל קודשים שנטמאו קודם שנטמא הוא עצמו, פטור, "שלא אכל אלא דבר טמא".
על כך משיבים לו החכמים, במקביל בערך למה שראינו במשנה הקודמת: "אף טמא שאכל טהור, כיוון שנגע בו - טמא הוא". מרגע שהאדם הטמא נוגע בקודשים הטהורים, הרי נטמאו אף הם, וסופו של דבר שאכל דבר טמא. ולפיכך, אומרים החכמים, מתחייב כרת בין שהקודשים היו טמאים לפני שבא איתם במגע ובין שנטמאו רק לאחר מכן - אין בכך הבדל.
שורש המחלוקת:
המחלוקת שבין החכמים לרבי יוסי הגלילי, כפי שהיא מוצגת בדיאלוג שבמשנה, מבוססת על אי הבנה של שיטת רבי יוסי הגלילי. החכמים סברו שלדעתו הסיבה לחיוב הכרת היא שהאוכל מחלל את הקודשים ומבטל את קדושתם, ולפיכך אם כבר בוטלה קדושתם והם טמאים ועומדים, שוב אין מקום לאיסור כרת.
"אין איסור חל על איסור":
אולם לא זו כלל היתה שיטתו. הנושא העומד כאן על הפרק הוא הכלל הנקרא "אין איסור חל על איסור": דבר שכבר נאסר אינו יכול להיאסר שוב באיסור שני. זו שיטתו של רבי יוסי הגלילי, ולפיה: הקודשים נטמאו תחילה, ומאותו רגע נאסרו באכילה על האדם - אף בשעה שהיה טהור. וכיוון שכבר היו אסורים עליו, גם משנטמא הוא עצמו לא התחדש דבר; האיסור הראשון הוא כל מה שיש כאן, ואיסורו איסור מלקות בלבד, מפני שהאוכל טמא. אין כאן איסור שני שיחייבו כרת מחמת היותו אדם טמא האוכל קודשים.
שיטת החכמים - 'איסור כולל':
החכמים מודים בעיקרון שאין איסור חל על איסור, אלא שלדעתם כלל זה מוגבל, מחמת המושג הנקרא 'איסור כולל': כאשר האיסור השני רחב ומקיף יותר מן האיסור הראשון ומכניס אלמנטים חדשים, יש בכוחו להוסיף על הדבר שכבר נאסר שכבה שנייה של איסור. במקרה שלפנינו: חתיכת הקודשים שנטמאה אסורה היתה על האדם אף בשעה שהיה טהור; אך משנטמא האדם עצמו, נאסרו עליו כל הקודשים כולם. וכיוון שאיסור זה כולל ומקיף יותר, הוא חל גם על אותם קודשים שכבר נטמאו - לא רק על הטהורים - ויוצר בהם שכבה שנייה של איסור.
אף שהדיאלוג שבמשנה אינו משקף זאת, ברור מתוך הדברים שזו נקודת המחלוקת: רבי יוסי הגלילי נוקט את הכלל "אין איסור חל על איסור" כמוחלט, ואינו מקבל שאיסור כולל מוסיף שכבה שנייה; והחכמים חולקים וסוברים שאיסור כולל אכן מוסיף שכבה שנייה של איסור.
להלכה: ההלכה כדברי החכמים. אדם טמא שאכל קודשים - בין שהקודשים היו טמאים ובין שהיו טהורים קודם שנטמא הוא עצמו, אין בכך הבדל: במזיד חייב כרת, ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד.
לסיום מביאה המשנה דוגמה נוספת, מקרה שבו הכול מודים שאין כאן חיוב כרת: "וטהור שאכל טמא, פטור" - אם האוכל היה טהור בעצמו והקודשים שאכל היו טמאים, פטור מכרת. אין זה אומר שלא עבר איסור: יש כאן לאו, ואף עשוי להתחייב מלקות אם היתה לו התראה, אך אין כאן עניין של כרת. וטעם הדבר, "שאין הוא חייב אלא על טומאת הגוף" - חיוב הכרת תלוי בכך שגופו של האדם טמא, ולא בכך שהמאכל טמא. וכאן האדם עצמו לא היה טמא, ולפיכך אינו מתחייב כרת.