משנה שנייה בפרק ארבעה עשר ממשיכה לדון באיסורי שחיטה והעלאה בחוץ - הקרבת קרבנות מחוץ למקום המיועד להם בעזרה. המשנה מונה מקרים שבהם ההקרבה בחוץ אסורה, ואף על פי כן המקריב פטור מעונש כרת. הטעם לכך: כל אלו בעלי חיים שהיו נפסלים לגמרי אילו הוקרבו בפנים, ואף אם היו עולים על המזבח - היו מורידים אותם. ומכיוון שאינם ראויים לבוא בפנים, המקריבם מחוץ לעזרה פטור מכרת.
רשימת הפסולים שבמשנה:
רשימה זו כבר שנינו בפרק השמיני, במשנה הראשונה שם:
הרובע והנרבע - בהמה שהשתתפה במעשה רביעה. ברובע הבהמה היא הזכר, ובנרבע האדם הוא הזכר.
המוקצה - בהמה שהופרשה לצורך עבודה זרה.
הנעבד - בהמה שנעבדה בפועל כעבודה זרה.
אתנן - בהמה שניתנה כשכר לזונה.
מחיר - בהמה שניתנה כתשלום או כחליפין, כגון המחליף פרה בכלב - הפרה נאסרת.
כלאיים - ולד של עז וכבש יחד, דבר שאינו שכיח אך אפשרי.
הטרפה - בהמה שנפצעה פציעה הגורמת מוות, ופסולה אף בדיעבד.
יוצא דופן - בהמה שנולדה בניתוח קיסרי, שהוצאה מצד אמה.
יש לציין כי במוקצה ובנעבד מדובר בקדשים קלים בלבד. קדשי קדשים, לאחר שהוקדשו לה', שוב אין בכוח הבעלים לאסרם: אין אדם אוסר דבר שאינו שלו - לא בעבודה זרה ולא בהפרשה לצורך עבודה זרה - שכן קדשי קדשים הם ממון גבוה, רכושו של הקב"ה כביכול. בקדשים קלים נחלקו, וסוגייתנו נוקטת שקדשים קלים ממון בעלים הם: הבעלים הם המחזיקים בהם, ולפיכך אם הפריש את קרבנו לזבח עבודה זרה או שעבדו - אסרו.
ובלשון המשנה: "שהקריבן בחוץ - פטור, שנאמר: לפני משכן ה'". איסור שחיטה והעלאה בחוץ שעונשו כרת נאמר דווקא בדברים הראויים לבוא לפני משכן ה', לפני משכנו של הקב"ה, ביתו כביכול. ומכאן: "כל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ה' - אין חייבין עליו" - כל קרבן הפסול מעצם ברייתו, המקריבו אינו מתחייב כרת.
מדוע אין די בלימוד שבמשנה הקודמת?
במשנה הקודמת דרשנו את חלקו הראשון של אותו פסוק עצמו: "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קורבן לה'" - שהחיוב נאמר בדברים שהיה עליהם לבוא אל פתח אוהל מועד ולא הובאו. עתה אנו דורשים מסופו של הפסוק, "לפני משכן ה'", דברים שהיו יכולים לבוא לפני משכן ה'. ולכאורה, אף הפסולים שבמשנתנו לא היו יכולים לבוא אל פתח אוהל מועד, ודי היה בלימוד הראשון.
התשובה היא שחלקו השני של הפסוק, שבו עוסקת משנתנו, בא לרבות אף בהמה שבשעה שהוקדשה לקרבן הייתה כשרה לגמרי - לא רובע ולא נרבע וכיוצא בזה - ורק לאחר מכן נפסלה. אף בה, המקריבה בחוץ פטור מכרת.
בחינת המקרים אחד לאחד:
המקרים אינם פשוטים כפי שהם נראים בתחילה:
הרובע, הנרבע, המוקצה, הנעבד והטרפה - אלו קלים להבנה: בשעה שהוקדשה הבהמה לשלמים הייתה הקדשתה כשרה לגמרי, ורק לאחר מכן נעשתה רובע, נרבע, מוקצה, נעבד או טרפה.
אתנן ומחיר - דרשה נפרדת מלמדת שלאחר שהוקדשה הבהמה, השימוש בה לאתנן או למחיר אינו פוסלה. אם כן, אין זה פסול שנוצר לאחר ההקדשה.
כלאיים ויוצא דופן - שני אלה עניינם באופן שבו נולדה הבהמה: הכלאיים נולד מן ההכלאה, והיוצא דופן נולד בניתוח קיסרי. כיצד, אם כן, יימצא שלב שבו הוקדשה בכשרות ולאחר מכן נפסלה, והרי פסולה היא מלכתחילה?
לפיכך ארבעת המקרים הללו - אתנן, מחיר, כלאיים ויוצא דופן - נאמרו בבהמה שהייתה עדיין עובר במעי אמו. באותו שלב ניתן היה להקריבה דרך הקרבת האם, ורק משנולדה נאסרה:
אתנן ומחיר - הובטח לזונה או למחליף הכלב: כשייוולד ולד זה, יינתן לך כשכרך או כחליפי הכלב. האיסור נכנס לתוקפו רק בשעת הלידה.
כלאיים - אינו נאסר עד שייוולד.
יוצא דופן - אינו נכנס לכלל האיסור עד שייוולד.
בכל המקרים הללו ההקרבה מחוץ לתחום אסורה, אך מן הדרשה "לפני משכן ה'" למדנו שכל שאינו ראוי לבוא לפני משכן ה' - אין חייבין עליו כרת. עד כאן חלקה הראשון של המשנה.
חלקה השני של המשנה - בעלי מום:
בעל מום פסול להקרבה לכל הדעות, ואם עלה על המזבח - מורידים אותו. ושני סוגי מומים הם:
מום קבוע - מום שלא יירפא מעצמו לעולם.
מום עובר - מום שעשוי להירפא מעצמו, ושוב תהיה הבהמה כשרה להקרבה.
בחלק זה מציגה המשנה מחלוקת חדשה. לדעת חכמים, בהמה הפסולה כעת אף בדיעבד - מורידים אותה מן המזבח, וממילא המקריבה מחוץ לעזרה פטור מכרת. רבי שמעון לומד מן הפסוק דרשה רחבה יותר: אין מדובר רק בקבוצה מסוימת של קרבנות שאינם יכולים לבוא כעת אך יוכלו לבוא לאחר זמן (כגון קרבנות חובה של יחיד), אלא בכלל גמור - כל בהמה שאינה ראויה לבוא כעת אך ראויה לבוא לאחר זמן, המקריבה עתה בחוץ פטור מכרת של ויקרא י"ז, אך עובר על הלאו הכללי שבדברים י"ב.
המקרה הראשון - בעל מום:
מום זמני עשוי להשתנות, וכל שאין הבהמה ראויה לבוא עתה אך תהיה ראויה לאחר זמן - נכנס לכלל המחלוקת. לשון המשנה: "בעל מום, בין בעל מום קבוע בין בעל מום עובר, שהקריבן בחוץ - פטור" - בין שהמום קבוע ובין שהוא זמני, המקריב מחוץ לעזרה פטור מכרת, שהרי הבהמה פגומה ואינה ראויה לבוא, ואם הובאה - מורידים אותה מן המזבח.
"רבי שמעון אומר: בעל מום קבוע - פטור" - בהמה שיש בה מום שלא יירפא, כגון שיש לה שלוש רגליים ורגל רביעית לא תצמח לה, המקריבה בחוץ פטור מכרת. אך "בעל מום עובר - בלא תעשה" - מום זמני עשוי להירפא, ואז תחזור הבהמה ותהיה כשרה להקרבה; לפיכך המקריבה עתה בחוץ אינו חייב כרת, אך עובר על הלאו הכללי הנפרד, "לא תעשון ככל אשר" - האיסור לעשות עתה דבר שיוכל להיעשות בהיתר לאחר זמן.
המקרה השני - תורים ובני יונה:
העופות הבאים לקרבן הם משני סוגים: תורים - עופות בוגרים, ובני יונה - גוזלים שלא הגיעו לבגרות. ההגדרה נמסרה במקום אחר: משעה שנוצות הצוואר מתחילות להזהיב, הגיע העוף לכלל בגרות. בני יונה כשרים רק בעודם קטנים, ומשהגיעו לגיל זה שוב אינם כשרים; ואילו התור כשר רק לאחר שהתבגר לגמרי ונוצות צווארו הזהיבו.
המביא עוף שלא בזמנו הראוי - פסול אף בדיעבד. אלא שיש לחלק: התור שנפסל עתה מפני שלא בשל, אם ימתין - יבשיל ויהיה ראוי להקרבה, ולפיכך סובר רבי שמעון שיש בו לפחות לאו כללי; ואילו הגוזל שעבר זמנו שוב לא יחזור לכשרותו.
לשון המשנה: "תורין שלא הגיע זמנן, ובני יונה שעבר זמנן, שהקריבן בחוץ - פטור" - התורים שעדיין לא הגיעו לבגרותם, והגוזלים שכבר הגיעו לבגרות ושוב אינם כשרים לקרבן, המקריבם מחוץ לתחום פטור מכרת, שהרי אף אם היה מביאם בפנים - היה צריך להורידם מן המזבח.
"רבי שמעון אומר: בני יונה שעבר זמנן - פטור, ותורין שלא הגיע זמנן - בלא תעשה" - הגוזלים שנתבגרו פסולים לעולם, והמקריבם בחוץ פטור; אך התור שאינו יכול לבוא כעת, ואילו היה ממתין עד שיתבגר היה יכול לבוא, המקריבו עתה עובר על האיסור הכללי שבדברים י"ב, לאו של "לא תעשה".
המקרה השלישי - אותו ואת בנו ומחוסר זמן:
מקרה זה כולל שני עניינים. הראשון הוא "אותו ואת בנו" - האיסור לשחוט אם ובנה, פרה, עז או כבש, באותו יום: אם שחט את הבהמה היום, אינו יכול לשחוט את אמה באותו יום, וכן אם שחט בהמה שיש לה ולד, אינו יכול לשחוט את צאצאה באותו יום. אף שלשון הפסוק "אותו ואת בנו" נשמעת כלשון זכר, מסביר הרמב"ן שהכתוב מדבר במינים - הפרות, העזים והכבשים - ולשון המין היא לשון זכר, אך למעשה מדובר באמהות נקבות בלבד. האיסור הוא לשחוט אם ואת צאצאה, זכר או נקבה, באותו יום: הרשות לשחוט את האם או את הוולד, אך משנשחט האחד - השני פסול.
העניין השני הוא מחוסר זמן - בהמה שלא הגיע זמנה הראוי. הפסוק דורש במפורש שאין להביא בהמה בשבעת ימי חייה הראשונים: "שור או כשב או עז כי יולד - והיה שבעת ימים תחת אמו, ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן". מן היום השמיני ואילך כשר לקרבן, ובשבעת הימים הראשונים לא. הדרשה מקשרת פסוק זה לפסוק הקודם: אף שהפסוק הקודם אוסר במפורש רק את שחיטת האם ובנה באותו יום, סמיכות הפסוקים מלמדת שכשם שהבהמה הבאה בשבעת ימי חייה הראשונים אינה כשרה לקרבן אף בדיעבד, כך גם השני מבין האם והוולד שנשחטו באותו יום אינו כשר אף בדיעבד.
ראוי לציין כי "מחוסר זמן" מתייחס לשני דברים נפרדים: בהמה שלא הגיעה לזמנה הראוי, יומה השמיני, או אדם שלא הגיע לזמנו הראוי להביא את קרבנו - כגון הזב הממתין ליום השמיני, או היולדת הממתינה ליום הארבעים ואחד לאחר שילדה בן. המביא קודם זמנו אינו יוצא אף בדיעבד, ובעניין זה נרחיב במשנה הבאה.
בשני העניינים הללו, אילו היה ממתין - למחרת לשחיטת האם או הוולד, או ליום השמיני להבאת הוולד - היה הקרבן כשר, ולפיכך חולק עליהם רבי שמעון בלאו כללי. לשון המשנה: "אותו ואת בנו ומחוסר זמן, שהקריבן בחוץ - פטור" - בין שהבהמה מוקדמת, לפני יומה השמיני, ובין שהאדם מוקדם ולא הגיע לזמנו הכשר, פטור מכרת, שהרי ממילא היה נפסל אם היה עולה על המזבח בפנים. "רבי שמעון אומר: הרי זה בלא תעשה" - מכיוון שאילו היה ממתין היה כשר, המקריבו עתה עובר על הלאו הכללי.
ולסיום מנסחת המשנה את הכלל: "שרבי שמעון אומר: כל שהוא ראוי לבוא לאחר זמן - הרי זה בלא תעשה ואין בו כרת" - כל בהמה שיכולה לבוא לאחר זמן, יש בהקרבתה בחוץ איסור כללי מדברים י"ב, אך אין בה כרת של ויקרא י"ז. "וחכמים אומרים: כל שאין בו כרת - אין בו לא תעשה" - מכיוון שאין כאן חיוב כרת, אף האיסור הכללי אינו חל. וההלכה כחכמים, ולא כרבי שמעון.