זבחים פרק יד, משנה א. אנו ממשיכים בנושא של שחיטה והעלאה בחוץ - שחיטתם והקרבתם של קרבנות מחוץ למקומם הראוי. משנה זו עוסקת בשני בעלי חיים מיוחדים: הפרה אדומה, והשעיר המשתלח - אותו שעיר שביום הכיפורים אינו קרב לה' אלא מובא אל הצוק שבמדבר ונדחף ממנו. לשניהם נקבע מקום מסוים ומדויק שבו הם צריכים להיעשות.
מקומם המיועד של השניים:
הפרה אדומה - נשחטת על הר הזיתים, דווקא כנגד קודש הקודשים. חז"ל בדקו שם מקום מיועד כדי לוודא שהוא טהור לחלוטין ואין בו גופות, ובו חור שבו שוחטים אותה ושורפים אותה לצורך קבלת האפר.
השעיר המשתלח - נלקח אל המדבר ונדחף מן הצוק.
השאלה היא מה דינו של השוחט את הבהמה במקום אחר. האם נחשב הדבר כעשייה מחוץ לתחום, שיש להתחייב עליה בשחיטת חוץ? וכן בשעיר המשתלח: מה הדין אם שחטו כקרבן סמוך לבית המקדש, מחוץ לעזרה, במקום להוליכו למדבר, או שהקריבו כקרבן אף שאינו אמור להיקרב? היה מקום לחשוב שיתחייב כרת, שהרי אף אלו מעין בהמות מקדש שיש להן מקום מסוים, והעושה אותן במקום שאינו נכון עושה אותן מחוץ לתחומן. אך המשנה מביאה מדרשה שאין אדם חייב עליהן, משום שאין אלו קרבנות ממש שנועדו להיקרב בתוך העזרה.
בלשון המשנה:
"פרת חטאת" - הפרה האדומה הנשרפת לצורך האפר, שהתורה מכנה אותה "חטאת", ומכאן שהיא נקראת פרת החטאת. אין הכוונה לבהמה שהיא קרבן חטאת, שהרי אין מביאים פרות נקבות לחטאת.
"ששרפה חוץ מגתה" - ששרפה מחוץ למקום המיועד לה. "גיתה" - הגת שלה; גת היא המקום שבו נאסף מיץ הענבים בשעת הדריכה, ולמקומה המיועד של הפרה האדומה נקבע השם "גת". יש הלומדים שהטעם לכך הוא שהעצים שעליהם שורפים אותה מסודרים כדרך סידור הקורות בגת של ענבים, ויש הלומדים שהכוונה לבור שבקרקע שבו שורפים אותה, הדומה לבור שבקרקע שבו נאסף היין. ראוי לציין כי לדעת רש"י הגרסה צריכה להיות "ששחטה" חוץ מגתה, ונראה שאף לברטנורא הייתה גרסה מסוג זה.
"וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ - פטור" - המקריב את השעיר לעזאזל כקרבן במקום שאינו נכון, במקום לשלחו מעל הצוק שבמדבר, פטור. העושה שחיטה או העלאה באחת משתי בהמות אלו פטור מכרת.
"שנאמר: 'ואל פתח אוהל מועד לא הביאו'" - כל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד, כלומר אל העזרה שבה נעשים הקרבנות, אין חייבים עליו. שתי בהמות אלו אינן מוקרבות בפתח אוהל מועד אלא נשלחות למקום אחר, ולפיכך העושה אותן שלא במקומן - איסור יש כאן, אך אין חיוב כרת.
נקודה צדדית מעניינת:
השעיר המשתלח אכן מובא בתחילה אל ההיכל. שני השעירים מוצבים שם, ואחד הולך לה' על פי הגורל והשני לעזאזל, ועל השעיר לעזאזל נעשה וידוי - וידוי זה נעשה על פתח אוהל מועד, בעזרה. נמצא אפוא שיש זמן שבו בהמה זו אכן שייכת לשם.
מכאן נחלקו הדעות בדין השוחט את השעיר בחוץ לפני הווידוי:
רוב הראשונים (ובהם הראב"ד, רש"י ותוספות) - יש דרשה אחרת במקום אחר, מן הלשון "לשם", שממעטת אף בהמות שיש להן זמן ארעי בעזרה. לפיכך פטור מכרת בין אם שחט את השעיר לעזאזל לפני הווידוי ובין אם לאחריו.
הרמב"ם - השוחט את שעיר המשתלח בחוץ לפני הווידוי חייב, שכן עדיין יש לו מקום לבוא אליו: מכוח "אל פתח אוהל מועד" היה עליו להיכנס תחילה לעזרה לצורך הווידוי, ולפיכך העושה זאת קודם לכן חייב כרת.
לסיכום: למדנו כי הפרה האדומה והשעיר המשתלח, אף שיש להם מקום מיועד ומדויק, אינם בכלל חיוב שחיטה והעלאה בחוץ. הדרשה "ואל פתח אוהל מועד לא הביאו" מלמדת שכל שאינו ראוי לבוא אל פתח אוהל מועד אין חייבים עליו כרת, ולפיכך העושה אותם שלא במקומם עובר באיסור בלבד. עמדנו על הגרסאות בלשון "חוץ מגתה", על שני הביאורים למשמעות "גת", ועל המחלוקת בשעיר המשתלח שנשחט בחוץ קודם הווידוי - שלרוב הראשונים פטור בכל אופן, ולרמב"ם חייב כל עוד לא נעשה הווידוי.