זבחים, פרק י"ד, משנה ג'. משנה זו מורכבת מארבעה חלקים עצמאיים, ונעסוק בהם אחד לאחד. החלק הראשון מרחיב את דברי המשנה הקודמת: למדנו שם שהמביא קרבן מחוסר זמן, שהובא מוקדם מדי, על במה מחוץ לבית המקדש - ודאי אין בו חיוב כרת, שהרי אפילו היה מובא במקום הראוי לא היה מתקבל. אולם רבי ישמעאל סובר שמכיוון שהיה הקרבן כשר אילו היו ממתינים לזמן מאוחר יותר, יש לו דרשה שזהו לאו כללי. כעת באה המשנה להגדיר מהו מחוסר זמן, קרבן המובא בחוסר זמנו, מוקדם מדי.
מחוסר זמן - בגופו ובבעליו:
המשנה אומרת: "מחוסר זמן, בין בגופו בין בבעליו". שני אופנים יש בהקדמת הזמן: או שהקרבן עצמו מוקדם, כלומר שהבהמה אינה בת הגיל הנדרש, או שהבעלים - האנשים המביאים את הקרבן - מביאים אותו קודם שהגיע זמנם. מחוסר זמן בגופו פירושו שהבהמה עדיין בתוך שבעת ימיה הראשונים, שהרי נדרשת בהמה בת שמונה ימים. ואיזהו מחוסר זמן בבעליו - אלו קרבנות שאין להביאם אלא במועד מאוחר, וכאשר האדם מקדים ומביאם קודם זמנו.
ארבעה מחוסרי זמן בבעליו:
המשנה מונה ארבעה: "הזב, והזבה, והיולדת, והמצורע".
הזב - איש שראה שלוש ראיות זיבה. משנפסקו, סופר שבעה ימים, וביום השמיני מביא קרבנות כחלק מתהליך טהרתו: זוג עופות, עולה וחטאת. הבאתם קודם היום השמיני, לפני שבעה נקיים, היא מחוסר זמן.
הזבה - אישה שדיממה שלושה ימים שלא בזמן מחזור וסתה, ובכך נעשתה זבה גדולה. אף היא סופרת שבעה נקיים, וביום השמיני מיטהרת ומביאה שתי ציפורים, חטאת ועולה. הביאה אותן ביום השביעי - מוקדם מדי.
היולדת - ילדה זכר, ביום הארבעים ואחד, לאחר ארבעים ימים מלאים, מביאה קרבנותיה ומשלימה את טהרתה; ילדה נקבה, ממתינה שמונים יום ומביאה ביום השמונים ואחד. קרבנותיה עולה וחטאת: העולה, אם ידה משגת, כבש, ואם אין ידה משגת - עוף; והחטאת עוף. הביאה אחד מהם בטרם עת, קודם יום ארבעים ואחד או קודם יום שמונים ואחד - מחוסר זמן.
המצורע - כשהוא מתרפא, תהליך ריפויו כולל שבעה ימי המתנה, וביום השמיני משלים את טהרתו. שלושה סוגי קרבנות הוא מביא: אשם, שהוא כבש, וכן חטאת ועולה - אם ידו משגת, אף הם בהמות, כבש; ואם אין ידו משגת, חטאתו ועולתו עופות. הביא אחד מקרבנותיו ביום השביעי, קודם היום השמיני - מחוסר זמן.
"שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ - פטורים":
ארבעה אלה, אם הביאו את חטאתם או את אשמם קודם הזמן הראוי בחוץ, מחוץ לתחום, כלומר מחוץ לעזרה - פטורים. חטאת יש לכל ארבעתם; אשם יש למצורע בלבד, והוא נכלל עמהם. ומאחר שהקרבן מוקדם מדי, ואפילו היה מובא על המזבח עצמו היו מורידים אותו משם, לפיכך העושה כן מחוץ למזבח פטור, ואין כאן חיוב כרת.
"עולותיהן ושלמיהן בחוץ - חייבין":
עולה חייבים להביא כל ארבעתם, אך שלמים אין אחד מהם מביא. לפיכך אומרת הגמרא שיש להוסיף כאן את הנזיר: נזירות סתם היא שלושים יום, ויכולה להתארך כרצונו, ובתוך זמנה אינו משלים את תהליכו ואינו מביא שלמים; ומשהשלים, באיזה יום שיהיה, מביא שלמים. אם אחד מחמישה אלה - הזב, הזבה, היולדת, המצורע והנזיר - הביא בחוץ את עולתו, או שלמים במקרה של הנזיר, קודם זמנו, הרי הוא חייב. הטעם: אף שהובאו מוקדם מדי, אדם יכול להתנדב עולה ושלמים, ולפיכך אילו הובאו על המזבח היו נשארים עליו בדיעבד. משום כך, בעשייתם בחוץ במזיד - חייב כרת, ובשוגג - חייב חטאת. עד כאן החלק הראשון של המשנה.
החלק השני: דברים שנועדו לאכילה ולא להקטרה:
חיוב הכרת והחטאת נאמר בעושה מחוץ למקדש אחת משתי העבודות שמנינו - השחיטה או ההעלאה - ודרשנו גם את זריקת הדם. אך עבודות אחרות, פעולות דם אחרות, וכן דברים שמעיקר הדין אינם מוקטרים על המזבח אלא נועדו לאכילה - העושה אותם מחוץ לבית המקדש עובר על איסור, אך אינו חייב כרת. חלק זה של המשנה מונה שמונה סוגי דברים שנועדו לאכילה ולא להקטרה ולשריפה על המזבח, ולפיכך המקטירם על מזבח שמחוץ לתחום - אסור, אך אינו חייב כרת.
"מבשר חטאת" - בשר קרבן החטאת נאכל לכוהנים והוא קדשי קדשים. המקטירו מחוץ למקומו כקרבן לה' - הרי זה אסור, אך אינו חייב חטאת וכרת, שאף בבית המקדש כראוי לא היה יכול לעשות כן: אין הבשר נועד להקטרה אלא לאכילה. וכן הדין בשבעה הנותרים.
"מבשר אשם" - בשרו של קרבן האשם.
"מבשר קדשי קדשים" - שאר קדשי הקדשים. ויש לשאול מה נותר בכלל זה: העולה, המקטירה חייב, שאינה נועדת לאכילה; ובשר חטאת ואשם כבר נמנו. התשובה: שלמי ציבור - כבשי עצרת המובאים בשבועות, קרבנות ציבור שהם קדשי קדשים ובשרם נאכל לכוהנים. המקטירם מחוץ לבית המקדש אינו חייב על בשרם.
"מבשר קדשים קלים" - שלמים, תודה, בכור, מעשר ופסח. השורף את בשרם מחוץ לתחום פטור, שאינו נועד לשריפה אלא לאכילה.
"מותר העומר" - קרבן העומר מובא ביום השני של פסח מיבול השעורה החדש; אין עולה על המזבח אלא קומץ אחד, מלוא היד, ושאר מנחת העומר נאכל לכוהנים. השורפו במקום אכילתו, מחוץ לתחום - פטור.
"שתי הלחם" - שתי כיכרות לחם חמץ מחיטים, המלוות את כבשי עצרת. מאחר שהן חמץ אינן עולות על המזבח, אלא נעשות בתנופה יחד עם שני הכבשים, ולאחר הקרבת הכבשים נאכל הלחם. שרפן מחוץ לגבולן - פטור.
"לחם הפנים" - שתים עשרה החלות המונחות בבית המקדש עצמו, על השולחן בקודש. הן מיועדות לאכילת הכוהנים בכל שבת, והכוהנים הנכנסים והיוצאים המשרתים באותו שבוע מחלקים אותן ואוכלים. קודם האכילה מקטירים את שני בזיכי הלבונה, המתירים את הלחם באכילה. הלחם רק נאכל ואינו נשרף לעולם, ולפיכך השורפו מחוץ לגבולו כקרבן - פטור מכרת.
"שיירי מנחה" - הכלל ברוב המנחות: מקטירים קומץ אחד בלבד, והשאר נאכל לכוהנים. לפיכך השורף את השיריים, שאמורים להיאכל, מחוץ לתחום - פטור, שהרי אף במקומם לא היה מותר להקטירם כראוי.
החלק השלישי: עבודות שאינן גמר עבודה:
יסודו של חלק זה: כל עבודה שאינה הגמר, השלב הסופי בתהליכה של אותה עבודה במקדש, אסור לעשותה מחוץ לבית המקדש, אלא צריכה היא להיעשות כראוי; ואם נעשתה שלא כפי הפרוטוקול, פסולה. אף על פי כן, העושה אותה מחוץ לתחום אינו מתחייב כרת וחטאת, שכן אין זה גמר ואין זה שלב סופי. הגדרה זו של השלב הסופי, הגמר, מבוססת על דרשת "עבודתם" - עבודה תמה.
חמשת סוגי המנחה:
שלושת הפרטים הראשונים שמונה המשנה הם שלבים בהכנת מנחה, ולהבנתם נקדים בקצרה: חמישה סוגים - כחמישה מתכונים - יש בהכנת מנחה, ואנו עוסקים במנחות נדבה:
מנחת סולת - קמח ושמן המעורבים יחד, ואינה אפויה.
מנחת מאפה תנור - חלות - מערבבים קמח, שמן ומים ואופים בתנור, ונעשות חלות עבות, כיכרות עבות. כמצה ספרדית: אינה עבה כחמץ, אך אינה שטוחה.
מנחת מאפה תנור - רקיקין - נאפים בתנור, והם כרקיקים דקים, כמצה אשכנזית, אלא שהשמן נמשח עליהם מלמעלה ולא מעורב בפנים.
מנחת מרחשת - מטוגנת בכלי עמוק, בטיגון עמוק.
מנחת מחבת - נעשית במחבת רדודה, ואף היא נעשית חלות דקות.
בארבעת הסוגים האחרונים, שבהם נאפות חלות, אי אפשר לקמוץ מן החלה עצמה; לפיכך מפוררים אותה לחתיכות קטנות, נותנים אותן בכלים, וקומצים מלוא הקומץ מן הפירורים. פירור זה נקרא פתיתה.
העבודות שאינן סופיות שמונה המשנה:
"הפותת" - פירור החלות לצורך לקיחת הקמיצה.
"הבולל" - בלילה, ערבוב הקמח בשמן הזית. מחלוקת תנאים היא אם נעשית קודם האפייה או לאחריה, ומכל מקום היא נעשית בכל המנחות חוץ מן הרקיקין, שעליהם נמשח השמן מלמעלה בצורת האות היוונית "חי".
"היוצק" - יציקה, שפיכת השמן: משיירים מעט שמן, ולאחר גמר הכנת המנחה יוצקים אותו מלמעלה. כל התהליכים הללו קודמים לקמיצה ולהנחה על המזבח, ואינם תהליכים סופיים; העושה אותם מחוץ למזבח - אין זה כשר, אך אינו חייב כרת.
"המולח" - מליחה. כל דבר העולה על המזבח צריך מליחה תחילה, הכול בכלל זה; מלח מחוץ לתחום - אסור, אך אין חיוב כרת.
"המניף" - הנפה, כדרך נענוע לולב. קרבנות מספר טעונים הנפה: בכל שלמים, ואף בשלמי יחיד, מונפים החזה והשוק והחלב יחד קודם הקרבת הדם; אשם המצורע מונף; קרבן העומר מונף קודם הקטרת קומצו; וכבשי עצרת בשבועות - שני הכבשים עם שתי כיכרות הלחם מונפים כולם יחד. עשה את פעולת ההנפה במקום שאינו נכון, מחוץ לתחום - אסור, אך אין חיוב כרת.
"המגיש" - הגשה, מלשון הבאה קרובה: קודם הקמיצה וההעלאה על האש לוקחים את המנחה בכלי שרת, בכלי המקודש, ונוגעים בה בקרן דרומית מערבית של המזבח. עשה את ההגשה בחוץ, מחוץ לתחום - איסור יש כאן, אך אינו חייב כרת, שאין זה השלב הסופי בתהליך המנחה.
"המסדר את השולחן" - שתי שיטות בהבנתו: או שהוציא את השולחן ממש, השייך לתוך הקודש, מבית המקדש והחל לסדר עליו את הלחמים בחוץ - דבר תמוה לעשותו; ויש שלמדו שסידר על שולחן אחר, בלתי רשמי, מחוץ למקדש. בין כך ובין כך: איסור יש כאן, אך אין חיוב כרת, שאין זה שלב סופי.
"והמטיב את הנרות" - הסידור, ההכנה של המנורה לקראת ההדלקה: נתינת השמן ותיקון הפתילות. ואף כאן אותו יסוד עצמו.
"והקומץ" - לקיחת מלוא הקומץ מן הסולת שבמנחת הסולת. אין זו השלב האחרון, שהרי עדיין לא נעשתה ההקטרה; ההקטרה בחוץ יש בה חיוב כרת, אך לא הקמיצה.
ואם תשאל: הרי הקמיצה מקבילה לשחיטה, ועל השחיטה יש חיוב כרת?
אכן, שחיטת הזבח מקבילה לקמיצת המנחה. אלא שהעיקרון היסודי הוא שכל שאינו השלב האחרון בתהליך אין בו חיוב כרת, והשחיטה הוזכרה במפורש בפסוק; לפיכך השחיטה נחשבת פסוק נפרד, ואילו הקמיצה מוצאת מכלל זה, והקומץ אינו חייב כרת.
"ומקבל דמים בחוץ" - קבלת הדם מן הקרבן אינה השלב האחרון, שזריקת הדם היא הגמר; ולפיכך העושה אותה מחוץ לתחום אינו חייב כרת. וכל הדברים הללו - "פטור".
החלק הרביעי: זרות, טומאה, מחוסר בגדים ורחיצת ידיים ורגליים:
הדברים שמנינו, השלבים שאינם סופיים בעבודה, מלבד שאסור לעשותם מחוץ לבית המקדש, יש בהם פרוטוקול נוסף המסדיר את אופן עשייתם; ואם לא נהג לפיו, הקרבן או העבודה פסולים. אף על פי כן, אף שהפסוק אומר בעניינים אלו "יומת", יש בו מחלוקת: אם מיתה בידי אדם, בבתי הדין, או מיתה בידי שמים. רוב הראשונים לומדים שאכן מיתה בידי שמים היא, מוות בטרם עת. והנקודה היא שמיתה זו אינה חלה אלא על שלב סופי בקרבן ולא על שלב מקדים - וכל שמנינו עד כה מקדים הוא.
"אין חייב עליו לא משום זרות" - זרות היא מעמד של מי שאינו כהן. זר שעשה אחת מעבודות אלו - מולח, מניף, מסדר את השולחן, יוצק, בולל, פותת - פוסל את הקרבן או את העבודה, אך אינו מתחייב מיתה, מיתה בטרם עת.
"ולא משום טומאה" - אין הכהן רשאי לעבוד בשעה שהוא טמא, ואם עבד בטומאה הרי זה אסור, והתורה אומרת "יומת". אך אין זה אלא בשלב הסופי; בעבודה מקדימה, כסידור השולחן וקמיצת הקומץ וכיוצא בהן, אסור הדבר ומשעשה כן פסל, ואף על פי כן אין כאן מיתה, אין "יומת".
"ולא משום מחוסר בגדים" - מכלל הנוהל שהכהן העובד חייב ללבוש בדיוק את ארבעת הבגדים שנקבעו לו בתורה: לא יותר ולא פחות, בלא חציצות, ועוד כללים. חסר לו אחד מהם, או שלבש בגד שאינו הראוי - עבודתו פסולה, אך אינו מתחייב מיתה אלא אם כן זו עבודה מסיימת.
"ולא משום רחיצת ידיים ורגליים" - פרט אחרון בנוהל: הכהן העובד חייב לרחוץ ידיו ורגליו קודם עבודתו. לא רחץ ועשה אחת מעבודות אלו - תהליך ההקרבה נפסל, אך אינו מתחייב מיתה בידי שמים, שאין זה השלב האחרון בתהליך.
ארבעה דברים בלבד יש שבהם, אם לא נהג כנוהל התקין - בהיותו זר, או טמא, או שאינו לובש את הבגדים הנכונים, או שלא רחץ ידיו ורגליו - חייב "יומת", מיתה בידי שמים או בידי אדם, לפי הפירושים:
זריקת הדם, נתינת הדם.
הקטרה - שריפת דבר שנועד להישרף על המזבח.
ניסוך היין, נסכי היין.
ניסוך המים בסוכות.
עשה כהן אחת מפעולות אלו, או שעשה אותן זר, ולא נהגו כנוהל התקין המתואר במשנה - חייבים מיתה של "יומת".
לסיכום: ארבעה חלקים למדנו במשנה זו. תחילה הגדרת מחוסר זמן בגופו ובבעליו, וארבעת מחוסרי הזמן בבעליו - הזב, הזבה, היולדת והמצורע - שחטאתם ואשמם בחוץ פטורים, ועולותיהם ושלמיהם (ובכללם הנזיר) חייבים. אחר כך שמונה דברים שנועדו לאכילה ולא להקטרה, שהמקטירם בחוץ פטור. שלישית, העבודות שאינן גמר עבודה, הנלמדות מדרשת "עבודה תמה", שהעושה אותן בחוץ עובר על איסור ופטור מכרת. ולבסוף הכלל שאין חיוב מיתה משום זרות, טומאה, מחוסר בגדים ורחיצת ידיים ורגליים אלא בעבודה מסיימת - זריקת הדם, ההקטרה, ניסוך היין וניסוך המים.
בשיעור הבא נמשיך ונראה כיצד באים כללים אלו לידי ביטוי במשנה הבאה.