יומא פרק שלישי, משנה עשירית. בסופה של המשנה הקודמת הוזכר כי אחד הכהנים הגדולים, בן גמלא, שיפר את הגורלות ששימשו להטלת הפור על שני השעירים ביום הכיפורים, בכך שהחליפם מעץ לזהב. משנתנו ממשיכה ומונה אישים נוספים שעשו שיפורים ותיקונים בבית המקדש.
"בן קטין עשה שנים עשר דד לכיור":
בן קטין, כהן גדול, התקין בכיור שנים עשר ברזים. הכיור הוא המתקן הגדול שהחזיק את המים, ובהם קידשו הכהנים ידיים ורגליים לפני העבודה. "שלא היו אלא שנים" - עד אז לא היו בו אלא שני ברזים בלבד. מטרת השנים עשר: שכל שנים עשר הכהנים העוסקים בעבודת התמיד יוכלו לקדש ידיים ורגליים בבת אחת.
ואף שלמדנו לעיל כי שלושה עשר כהנים היו מעורבים בעבודת התמיד, הראשון שבהם היה השוחט, ושחיטה אינה טעונה כהן - היא כשרה אף בזר, ולפיכך אינה מצריכה קידוש ידיים ורגליים.
"ואף הוא עשה מוכני לכיור":
בן קטין התקין לכיור אף 'מוכני' - מעין מכונה (והדעות חלוקות בטיב התקן זה) - "שלא יהיו מימיו נפסלין בלינה". הכיור הוא כלי שרת, וכל דבר המוכנס לכלי שרת לצורך עבודה כפוף לדיני לינה: אם לא נעשה בו שימוש במשך היום והוא נשאר בכלי במשך הלילה עד הבוקר שלמחרת - נפסל. כדי שלא ייפסלו מי הכיור, התקין בן קטין את המוכני. יש המבארים שמדובר במערכת גלגלות שאיפשרה להוריד את הכיור אל תוך באר המים, כך שמימיו יהיו מחוברים למי הבאר ודינם ככל מי הבאר, שאינם כפופים לדיני לינה.
מונבז המלך והילני אמו:
"מונבז המלך היה עושה כל ידות הכלים של יום הכיפורים של זהב" - את כל ידות הכלים ששימשו ביום הכיפורים עשה מזהב.
"הילני אמו עשתה נברשת של זהב על פתחו של היכל" - הילני המלכה התקינה דמות מנורה עשויה זהב, שהייתה תלויה מעל פתח ההיכל. כשהייתה החמה זורחת ופוגעת בה, הבריקה הנברשת מאור השמש, וכל אנשי ירושלים היו יודעים שהגיע זמן קריאת שמע.
טבלה של זהב - עוד עשתה הילני טבלה של זהב שעליה כתובה פרשת סוטה, כדי שהכהנים הנזקקים לכתוב על הקלף את חלקי פרשת סוטה (לצורך מחיקתם במי הסוטה) לא יידרשו להביא ספר תורה, אלא יעתיקו את הדברים מטבלת הזהב.
"ניקנור נעשו נסים לדלתותיו":
המשנה מסיימת בניקנור, שהזמין את דלתותיו באלכסנדריה של מצרים ונעשה להן נס. הדלתות נעשו מעץ מיוחד וצופו בנחושת, וכשהובאו באונייה קם סער גדול. לקחו את אחת הדלתות והשליכוה לים כדי להקל על האונייה, וכשביקשו להשליך את השנייה לא הניח להם ניקנור, ואף היה מוכן להיזרק עמה - ובזכות זאת נרגע הסער (ועניין זה כשלעצמו טעון ביאור). ניקנור הצטער על אבדן הדלת האחת, אך כשהגיעה האונייה לנמל עכו נמצאה הדלת שהושלכה מתחת לספינה ממש, וגם זה נס בפני עצמו, שהרי היה עליה לשקוע. מפני הנס שנעשה בהן, כאשר הוחלפו בסופו של דבר כל שאר דלתות בית המקדש לזהב, נשארו דלתותיו של ניקנור במקומן - והן הדלתות שבעזרה, שדרכן נכנסו אל תוך חצר בית המקדש.
לסיום מזכירה המשנה את כל האישים הללו לשבח (ויש הגורסים שהיו מזכירים אותם לשבח), בהיותם ראויים לשבח על התיקונים שעשו.
לסיכום: במשנה זו נמנו השיפורים שנעשו בבית המקדש: בן קטין - שנים עשר הדדים לכיור, והמוכני המונע פסול לינה במימיו; מונבז המלך - ידות זהב לכלי יום הכיפורים; הילני אמו - נברשת הזהב שעל פתח ההיכל, וטבלת הזהב שעליה כתובה פרשת סוטה; וניקנור - דלתות הנחושת שנעשה בהן נס ולפיכך לא הוחלפו בזהב. וכולם מוזכרים לשבח על מעשיהם.