יומא, פרק ג', משנה י"א. המשנה הקודמת מנתה קבוצה של אנשים שמעשיהם ותיקוניהם בבית המקדש היו לשבח וראויים לשבח. המשנה שלפנינו מונה, לעומתם, את אלו שמעשיהם נחשבו שליליים ונזכרים לגנאי.
"ואלו לגנאי":
"של בית גרמו" - משפחת בית גרמו לא רצתה ללמד אחרים על מעשה לחם הפנים, כיצד עושים אותו. עשיית לחם הפנים הייתה מלאכה קשה, שכן דפנותיו עמדו זקופות באנך והוא היה עלול להתפרק בנקל, ולהם הייתה שיטה לשמרו שלם.
"של בית אבטינס" - לא רצו ללמד אף אחד על מעשה הקטורת, כיצד מכינים אותה.
"הוגרס בן לוי" - לוי שהיה יודע פרק בשיר, כלומר ידע לשיר בצורה יפה במיוחד בשיטה מסוימת, ולא רצה ללמד אותה לאחרים.
"בן קמצר" - לא רצה ללמד את אומנות הכתב. הוא היה מחבר ארבעה קולמוסים בין חמש אצבעותיו, ובכך היה יכול לכתוב את שם ה' בן ארבע האותיות בבת אחת - ואת השיטה הזאת לא רצה ללמד.
על הראשונים ועל האחרונים:
המשנה מסיימת: "על הראשונים נאמר: 'זכר צדיק לברכה'" - על הקבוצה הראשונה נאמר הפסוק במשלי, שזכרו של צדיק הוא לברכה. "ועל אלו נאמר: 'ושם רשעים ירקב'" - שמם של הרשעים, של האנשים הרעים, ירקב.
מיהם אלו שנזכרו לגנאי:
יש לדון מיהו בדיוק זה שאליו מתייחסת המשנה. הגמרא מזכירה שבית גרמו ובית אבטינס, שעסקו בלחם הפנים ובקטורת, נתנו טעם לחכמים מדוע לא רצו ללמד: הם חששו שאדם שאינו הגון ילמד את השיטה וישתמש בה לעבודה זרה. מכאן עולה השאלה אם החכמים קיבלו את התירוץ הזה או לא. ואף מובאת ברייתא בגמרא, שלמעשה כולם מצאו טעם למעשיהם - חוץ מבן קמצר, שלא מצא תירוץ.
לסיכום: במשנה זו נמנו ארבעה שנזכרו לגנאי - בית גרמו במעשה לחם הפנים, בית אבטינס במעשה הקטורת, הוגרס בן לוי בפרק בשיר ובן קמצר באומנות הכתב - שכולם מנעו את ידיעתם מאחרים, ועליהם נאמר "ושם רשעים ירקב" לעומת "זכר צדיק לברכה" שנאמר על הראשונים. עמדנו גם על דברי הגמרא בדבר הטעם שנתנו, ועל כך שבן קמצר לבדו לא מצא לעצמו תירוץ.