אנו נמצאים במסכת יומא, פרק ח', משנה ח'. משנה זו פותחת את הדיון בעניין הכפרה - הכפרה הנעשית על ידי קרבנות מסוימים ועל ידי יום הכיפורים, ועל ידי התשובה עצמה. נעמוד על לשון המשנה ועל דרגות הכפרה העולות ממנה.
לשון המשנה:
"חטאת ואשם ודאי מכפרין" - יש מספר מסוים של עבירות שאדם מביא עליהן קרבן חטאת, וישנן עבירות אחרות שעליהן הוא מביא קרבן אשם הנקרא 'אשם ודאי'. שני קרבנות אלו מספקים כפרה על החטא.
אמנם, אין הם מכפרים אלא יחד עם תשובתו של האדם. ואף זו הייתה חלק מתהליך הקרבן עצמו, שכן אדם לא היה מביא קרבן לבית המקדש אלא אם כן עשה תשובה אמיתית על העבירה שעליה הוא מביא את קרבנו.
מדוע נקרא קרבן זה 'אשם ודאי'?
משום שקיים סוג נוסף של אשם, הנקרא 'אשם תלוי'. אשם תלוי הוא קרבן שאדם מביא כאשר הוא מסופק אם הוא חייב בקרבן חטאת אם לאו. כלומר, כאשר אדם עבר בשוגג ובלא כוונה על איסור שהעושה אותו במזיד חייב עליו כרת, עליו להביא קרבן חטאת; אך אם אין הוא בטוח כלל אם עבר על העבירה או לא, הוא מביא אשם תלוי.
הטעם לשמו - 'תלוי', מלשון תלוי ועומד - הוא שאין הוא מספק אלא הגנה זמנית מפני עונש, עד שיתברר אם אכן עבר את העבירה בפועל. לדוגמה: ישנו סוג של שומן, חלב, שאסור באכילה וחייבים על אכילתו במזיד כרת. אכל אדם בשוגג ואין הוא יודע אם היה זה חלב אסור או שומן מותר, הוא מביא אשם תלוי, המגן עליו כל עוד לא נתבררה המציאות. ברגע שיתגלה לו כי אכן עבר עבירה, יהיה עליו להביא קרבן חטאת.
מטעם זה אין המשנה נוקטת את הלשון "מכפר" באשם תלוי, אלא באשם ודאי בלבד: אשם ודאי מספק כפרה סופית על החטא יחד עם התשובה, בעוד אשם תלוי אינו אלא אמצעי זמני, עד שיתברר לאדם אם הוא חייב על העבירה או לא.
"מיתה ויום הכיפורים מכפרין עם התשובה": מיתתו של האדם עצמו, וכן יום הכיפורים, מכפרים יחד עם תשובתו.
"התשובה מכפרת על עבירות קלות, על עשה ועל לא תעשה": כאן מפרטת המשנה יותר. התשובה כשלעצמה, לבדה, מספקת כפרה על עבירות קלות:
מצוות עשה - כגון אדם שלא קרא קריאת שמע או לא ישב בסוכה.
מצוות לא תעשה - איסורים. הגמרא מבהירה כי אין הכוונה לכל הלאווין, אלא לאותם לאווין קלים יותר, והם 'לאו הניתק לעשה' - איסור שניתן לתקנו על ידי מצוות עשה. לדוגמה: אין להשאיר את בשר הקרבן מעבר לזמן אכילתו, ואם עשה כן, מצוות העשה המתקנת זאת היא שריפת אותו בשר. הגדרתם המדויקת של לאווין אלו היא אותם לאווין שאין בהם עונש מלקות, כגון לאו הניתק לעשה, ועליהם התשובה לבדה מספקת כפרה.
"ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר": על העבירות החמורות יותר התשובה תולה בלבד - כביכול מעמידה את האדם במאזן - עד שיבוא יום הכיפורים ויספק את הכפרה הממשית.
דרגות הכפרה לפי הגמרא:
הגמרא מבהירה את העניין, ולפניה גרסה מעט שונה מגרסת המשנה שלפנינו בעניין דרגות הכפרה. העולה מדבריה בסופו של דבר הוא כדלהלן:
עבר אדם במזיד על מצוות עשה או על לאו הניתק לעשה, או שעבר בשוגג על לא תעשה שיש בו מלקות (כגון שאכל מאכל שאינו כשר), ועשה תשובה - נמחל לו מיד ומתכפר לו בתשובה בלבד.
לא תעשה שיש עמו עונש מלקות - התשובה תולה את האדם בלבד, עד שיגיע יום הכיפורים ויספק כפרה שלמה.
לא תעשה שיש עמו כרת או מיתת בית דין, ועבר עליו בשוגג - מביא קרבן חטאת, ואף זאת יחד עם תשובה.
עבר על אחת מן העבירות החמורות הללו במזיד - התשובה ויום הכיפורים תולים בלבד, והייסורים, כלומר הניסיונות, הצרות והקשיים שאדם עובר בחייו, הם המספקים את הכפרה בפועל.
הדרגה האחרונה היא אדם שאשם בחילול השם, בחילול שמו של הקב"ה: אף תשובה, יום הכיפורים וייסורים אינם מכפרים לו לגמרי, עד מיתתו של האדם. באותה נקודה יכולה להיות כפרה מלאה אפילו על עבירת חילול השם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרגות הכפרה: החטאת והאשם ודאי מכפרים יחד עם התשובה, בעוד האשם תלוי אינו אלא הגנה זמנית עד שתתברר המציאות; מיתה ויום הכיפורים מכפרים עם התשובה; התשובה לבדה מכפרת על העבירות הקלות, ועל החמורות היא תולה עד שיבוא יום הכיפורים ויכפר. ובסולם הדרגות שבגמרא: מן הכפרה המיידית בתשובה, דרך יום הכיפורים והייסורים, ועד לחילול השם שאין כפרתו נשלמת אלא במיתה.