יומא, פרק ח', משנה ז'. המשניות הקודמות עסקו בחילול מצוות לצורך הצלת נפש, ומשנתנו ממשיכה ביסוד זה ומעמידה אותו במקרה עתיר ספקות.
"מי שנפלה עליו מפולת":
המדובר באדם שקרס עליו מבנה והוא לכוד תחת ההריסות, ונשאלת השאלה אם מותר לחלל שבת כדי להצילו. המשנה מונה במקרה זה שלושה ספקות:
"ספק הוא שם ספק אינו שם" - ספק אם אכן נמצא אדם תחת המפולת.
"ספק חי ספק מת" - ספק אם הוא עודנו חי.
"ספק נכרי ספק ישראל" - ספק אם הלכוד יהודי או שאינו יהודי.
אף כאשר כל הספקות הללו מצטברים יחד באותו מקרה - אין ידוע אם יש שם אדם, אין ידוע מי הוא, ואין ידוע אם הוא בחיים - קובעת המשנה: "מפקחין עליו את הגל". מסירים את ערימת ההריסות מעל האדם, ואפילו בשימוש בכלים ובכלי כוח, כדי להציל את נפשו בשבת.
"מצאוהו חי - מפקחין עליו":
אם נמצא הלכוד בעודו בחיים, ממשיכים בפינוי הגל. בכך באה המשנה ללמדנו חידוש: אף אם ידוע שהאדם עומד למות, ואין לפנינו אלא 'חיי שעה' - כלומר, הוצאתו מן הגל תוסיף לו זמן מועט בלבד והוא עתיד למות בקרוב - מחללים עליו את השבת אף עבור כמות מינימלית זו של חיים.
אולם אם נמצא כבר מת, אין ממשיכים בפינוי בשבת, ויש להמתין למוצאי שבת כדי להוציא את הגוף.
לסיכום: משנתנו מלמדת כי הצלת נפש דוחה שבת אף בריבוי ספקות - ספק אם יש שם אדם, ספק אם הוא חי וספק אם הוא ישראל - ומפקחים את הגל אף בכלים. עוד למדנו כי אין מודדים את כמות החיים הנצלת: אפילו 'חיי שעה' מצדיקים חילול שבת, ואילו כאשר נמצא הלכוד מת - אין ממשיכים בפינוי עד למוצאי שבת.