יומא, פרק שמיני, משנה ו'. בהמשך לדיון באנשים הנמצאים בסכנה אם אינם אוכלים ביום כיפור, באה המשנה ומלמדת שלושה דינים - שניים מהם משמו של רבי מתיא בן חרש - העוסקים בהאכלת אדם שנמצא בסכנה ובנתינת תרופה לחולה בשבת.
"מי שאחזו בולמוס":
הבולמוס הוא סוג של מחלה הבאה מחוסר אכילה, והנתקף בה נמצא בסכנה אם אינו אוכל. על כן קובעת המשנה:
"מאכילין אותו אפילו דברים טמאים" - מאכילים אותו אפילו מאכלים שאינם כשרים.
"עד שיאורו עיניו" - עד שראייתו תשוב אליו. ככל הנראה עמעום הראייה הוא אחד הסימפטומים של מחלה זו.
"ואין ממתינים" - אין ממתינים עד שיימצא מאכל כשר, אלא נותנים לו כל מה שאפשר, כדי שיאכל במהירות האפשרית.
"מי שנשכו כלב שוטה":
כאן מלמדת המשנה עניין דומה, שאין לו קשר ליום כיפור אלא לאיסור מאכל אסור. כלב שוטה הוא כלב מוכה כלבת. בדין זה נאמר: "אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו" - אין מאכילים את הנשוך מן הסרעפת של הכלב השוטה. היו שסברו שיש בכך רפואה, ואכן כיום ידוע שהכלבת מגיעה מן הכלב, ומפיקים ממנו את החומר; ייתכן, אם כן, שהיה בזה ממש מן הבחינה הרפואית. רבי מתיא בן חרש מתיר זאת וסובר שזו תרופה יעילה, אף שלמסקנת התלמוד אין נוהגים כן, שכן אין זו תרופה יעילה.
"החושש בגרונו":
עוד פסק משמו של רבי מתיא בן חרש: מי שיש לו כאב מסוים בגרון - "מטילין לו סם בתוך פיו בשבת", מכניסים לפיו תרופה בשבת. וטעם הדבר: "מפני שהוא ספק נפשות" - זהו מצב המוטל בספק, שיש בו אפשרות של סכנת חיים, "וכל ספק נפשות דוחה את השבת" - כל דבר שיש בו אפשרות של סכנת חיים דוחה את השבת.
אף שבדרך כלל אין נותנים תרופות בשבת, בוודאי שבמצב כזה מותר. ולמעשה, אין צורך בסכנת נפשות ממשית כדי לתת תרופה: אף אם האדם הוא חולה שכל גופו חולה - כגון שהוא נדרש לשכב במיטתו - די בכך כדי ליתן לו תרופה. במקרה שלפנינו מדובר בדבר שהיה מסוכן באמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו שמי שאחזו בולמוס מאכילים אותו אפילו דברים טמאים עד שיאורו עיניו, ואין ממתינים למאכל כשר; שאין מאכילים את מי שנשכו כלב שוטה מחצר כבד של הכלב, ורבי מתיא בן חרש מתיר, אף שאין הלכה כמותו; ושהחושש בגרונו - מטילים לו סם בתוך פיו בשבת, מפני שספק נפשות דוחה את השבת. מכאן גם היסוד הרחב יותר: אף חולה שכל גופו חולה מותר בנתינת תרופה בשבת.