יומא, פרק ג', משנה ו'. לאחר שהכהן הגדול סיים את הקרבת קרבן התמיד הנעשה בכל יום ויום, ובכללו הקטרת הקטורת של אותו תמיד, עוברת המשנה לתאר את החלפת בגדיו לארבעת בגדי הפשתן המיוחדים ליום הכיפורים.
בית הפרווה:
"והביאוהו לבית הפרווה" - הביאו את הכהן הגדול לבית הפרווה, חדר שהיה בעזרה. כלשון המשנה, "קודש היה" - הוא נחשב חלק מקדושת העזרה, ובית טבילה, מקווה, היה מעליו.
"פרשו סדין של בוץ בינו לבין העם" - שוב פרשו מחיצה, העשויה מפשתן, בינו לבין העם שנכחו שם בסביבה, כדי שתהיה לו פרטיות.
"קידש ידיו ורגליו ופשט" - קידש את ידיו ורגליו, כלומר רחץ ידיו ורגליו, ולאחר מכן הסיר את בגדי הזהב הרגילים שלבש.
רבי מאיר חולק על סדר זה, ולדעתו "פשט" קודם: תחילה הסיר את בגדי הזהב, ורק לאחר מכן "קידש ידיו ורגליו".
את שורש המחלוקת נבאר בהמשך; נקדים ונקרא את המשך לשון המשנה:
"ירד וטבל" - ירד למקווה וטבל.
"עלה ונסתפג" - עלה והתנגב.
"והביאו לו בגדי לבן" - הביאו לו את בגדי הלבן של יום הכיפורים.
"לבש וקידש ידיו ורגליו" - לבש אותם, ושוב קידש את ידיו ורגליו.
מהי מטרתו של קידוש הידיים והרגליים הראשון?
בשאלה זו נחלקו התנא קמא, הסובר שקידש ידיו ורגליו קודם שהסיר את בגדי הזהב, ורבי מאיר, הסובר שתחילה הסיר את הבגדים ורק אחר כך קידש:
לדעת התנא קמא: קידוש הידיים והרגליים הראשון הוא חלק מן הכבוד שהוא נותן לבגדים הקודמים שלבש, ולפיכך הוא נעשה קודם הסרתם.
לדעת רבי מאיר: שני קידושי הידיים והרגליים - זה שלפני הטבילה וזה שלאחר לבישת בגדי הלבן - שניהם לכבוד הבגדים שהוא עומד ללבוש. משום כך הוא מקדש ידיו ורגליו רק לאחר שהסיר את הבגדים הקודמים, שכן אין לקידוש הראשון כל זיקה אליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר החלפת בגדיו של הכהן הגדול לאחר עבודת התמיד: הבאתו לבית הפרווה שבעזרה, פרישת סדין הבוץ בינו לבין העם, קידוש ידיים ורגליים, פשיטת בגדי הזהב, טבילה, הסתפגות ולבישת בגדי הלבן, ושוב קידוש ידיים ורגליים. כמו כן עמדנו על מחלוקת התנא קמא ורבי מאיר בסדר הקידוש הראשון, התלויה בשאלה אם הוא נעשה לכבוד הבגדים שנפשטו או לכבוד הבגדים העומדים להילבש.