יומא, פרק ב', משנה ו'. במשניות הקודמות עמדנו על מספר הכהנים שנדרשו לעבודת התמיד. התמיד היה כבש בתוך שנתו, ומשום כך היה קטן יחסית, ואף הנסכים שבאו עמו היו פחותים בשיעורם. נסכי האיל, לעומת זאת, גדולים מהם, ומכאן הפירוט שלפנינו.
לשון המשנה:
"האיל קרב באחד עשר" - במקום תשעה כהנים שנדרשו לתמיד, האיל היה קרב באחד עשר כהנים. ומדובר באיל הבא כחלק מקרבן המוסף, שהוא קרבן ציבור.
"הבשר בחמישה" - את הבשר עצמו נשאו חמישה כהנים, אותו מספר שנשא את בשר התמיד. אף שהתמיד כבש קטן והאיל גדול ממנו במקצת, אין הוא גדול דיו עד שהאיברים לא יוכלו להיטפל בידי אותם חמישה. וזו חלוקתם, כמנייתה במשנה ג':
הראש והרגל.
שתי הידיים.
העוקץ והרגל.
החזה והגרה.
שתי הדפנות.
"והקרביים והסולת והיין בשניים שניים" - שלושה אלו כמותם גדולה יותר: הקרביים (בני המעיים), הסולת - המנחה הבאה עם השמן שבתוכה - והיין המיועד לניסוך. כל אחד מהם נישא בידי שני כהנים יחד, הרי שישה כהנים.
לסיכום: חמישה כהנים לבשר ושישה לקרביים, לסולת וליין - הרי אחד עשר, ולפיכך "האיל קרב באחד עשר".