יומא, פרק שני, משנה שביעית. המשנה ממשיכה לעסוק במספר הכהנים הנדרש בקרבן ציבור בהתאם לגודל הבהמה, וכעת היא עוברת אל הפר. מאחר שהפר גדול בהרבה, ואף האברים עצמם כבדים ודורשים כמה נושאים, אין די במספר הכהנים שנשנה בכבש בן שנה או באיל.
"פר קרב בעשרים וארבעה":
"הראש והרגל" - הראש באחד, שכהן אחד יכול לשאתו; והרגל (הרגל השמאלית) בשניים.
"העוקץ והרגל" - העוקץ, הוא אזור הזנב, בשניים; והרגל השמאלית בשניים.
"החזה והגרה" - החזה באחד; והגרה בשלושה, משום שדברים רבים מחוברים בה. כפי שהוזכר לעיל, הגרה היא הצוואר עם שתי צלעות מכל צד, ובה קנה הנשימה יחד עם הלב והריאות, ולפיכך נדרשים שלושה כהנים לנשיאתה.
"שתי הידיים" - שתי הרגליים הקדמיות, בשניים, כשכל אחד אוחז ברגל אחת.
"שתי הדפנות" - שני צדי הבהמה, בשניים, כשכל אחד אוחז בצד אחד.
"הקרביים והסולת והיין" - בשלושה שלושה, כל אחד מהם בשלושה כהנים: המעיים גדולים בהרבה, וכן כמות הסולת והשמן של המנחה המלווה את הפר, וכמות היין, מרובה יותר.
ובסך הכול - עשרים וארבעה כהנים.
"במה דברים אמורים? בקרבן ציבור":
שאלת המשנה נוגעת לכל המספרים שנמנו: עשרים וארבעה שבמשנתנו, אחד עשר שבמשנה הקודמת באיל, ותשעה בתמיד. מתי נאמרו מספרים אלו? בקרבן ציבור בלבד. "אבל בקרבן יחיד, אם רוצה להקריב - מקריב" - כהן אחד רשאי לעשות את הכול בעצמו, בין כשהקרבן שלו עצמו ובין כשישראל מבקש שכהן זה יעשה את כל העבודה.
המשנה מסיימת: "ההפשט והניתוח - אלו ואלו שווין" - הפשטת העור וניתוח האברים לחלקים שווים בקרבן ציבור ובקרבן יחיד. במה הם שווים? בכך ששניהם יכולים להיעשות בידי אדם יחיד, ואף בידי זר: אין צורך בכהן לא להפשטת הבהמה ולא לניתוחה.
לסיכום: למדנו כי הפר, מפאת גודלו, קרב בעשרים וארבעה כהנים, ומנינו את חלוקת האברים והנספחים ביניהם - מן הראש והרגל ועד הקרביים, הסולת והיין. עוד למדנו כי כל המספרים הללו נאמרו בקרבן ציבור, ואילו בקרבן יחיד רשאי כהן אחד להקריב את הכול, וכי ההפשט והניתוח שווים בשניהם ואף כשרים בזר.