יומא, פרק ב', משנה ה'. במשניות האחרונות למדנו את סדר הקרבתו של קרבן התמיד. משנתנו באה ללמדנו כי מספר הכהנים שהיו מעורבים בהקרבתו אינו קבוע, ויש בו שינויים לפי הזמן והמועד.
המשנה פותחת ואומרת: "התמיד קרב בתשעה" - התמיד הובא על ידי תשעה כהנים. ולכאורה מנינו שלושה עשר כהנים שהיו מעורבים בו, אלא שארבעה מתוכם עסקו בשחיטה, בזריקה, בדישון המזבח הפנימי ובדישון המנורה, ולא היו מעורבים באופן ישיר בהעלאת בהמת התמיד עצמה. לפיכך, מבחינת מי שהעלה את איברי הבהמה ואת הנסכים המלווים אותה, אכן היו אלו תשעה כהנים.
ומוסיפה המשנה כי לעיתים היה קרב "בעשרה", לעיתים "באחד עשר", ולעיתים אף "בשנים עשר" - לא פחות מתשעה ולא יותר משנים עשר.
כיצד יוצאים המספרים בפועל?
תמיד של שחר בימות החול: כפי שלמדנו במשנה ג', "הוא עצמו בתשעה" - תשעה כהנים.
בחג הסוכות - עשרה: "ביד אחד צלוחית של מים". נוסף על היין שהיה מובא ומנוסך על המזבח, בסוכות היו מביאים גם מים לניסוך על גבי המזבח, והלכה למשה מסיני היא. הרי כאן עשרה.
תמיד של בין הערביים - אחד עשר: "הוא עצמו בתשעה" - הבהמה ונסכיה, "ושניים בידם שני גזרי עצים" - שני כהנים נוספים שנשאו את שני גזרי העצים שהיו מוסיפים על האש שעל המזבח. הלכה מיוחדת היא הנלמדת מן הפסוק, ונעשית בתמיד של בין הערביים.
בשבת - אחד עשר, אף בשחרית: "הוא עצמו בתשעה, ושניים בידם שני בזיכי לבונה של לחם הפנים" - שני כהנים העלו את שני הבזיכים המלאים לבונה שהיו מלווים את לחם הפנים. הבזיכים היו מובאים בשבת ונשרפים על המזבח, ואת לחם הפנים היו הכהנים אוכלים.
בשבת שבתוך חג הסוכות - שנים עשר: נוסף על שני בזיכי הלבונה של השבת, נשא כהן אחד גם את צלוחית המים לניסוך המים של סוכות. זהו הזמן היחיד שבו הגיע המספר לשנים עשר: תשעה בסדר התמיד הרגיל, שני כהנים ובידם בזיכי הלבונה, וכהן אחד ובידו צלוחית המים.
נקודה שיש לעמוד עליה: ניסוך המים ובזיכי הלבונה היו מובאים בשחרית בלבד ולא בתמיד של בין הערביים. שכן בתמיד של בין הערביים, אף בשבת, היו מובאים שני גזרי העצים, ואילו היו מצטרפים אליהם צלוחית המים ובזיכי הלבונה היה המספר עולה לארבעה עשר. מכאן ברור שלא הביאו את צלוחית המים ואת בזיכי הלבונה במנחה, אלא בשחרית בלבד.