יומא, משנה ו'. במשנה הקודמת למדנו על נתינת הדם על ארבע הקרנות של מזבח הזהב שבתוך ההיכל, וכעת נמשיך אל הנתינה הבאה של הדם.
לשון המשנה:
"הִזָּה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים" - הוא היה מזה שבע פעמים על 'טהרו' של המזבח, כלומר על השטח הנקי שבראש מזבח הזהב.
"וּשְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן" - את שיירי הדם היה נוטל ומוציא מן ההיכל אל המזבח החיצון, ושופכם על היסוד - הבליטה, השפה שבתחתית המזבח - בצדו המערבי.
שני הנקבים שביסוד:
בפינה הדרומית מערבית של המזבח, על גבי היסוד, היו שני נקבים שבהם נשפך הדם: האחד נטה יותר לכיוון מערב, והאחר יותר לכיוון דרום.
הנקב המערבי: דם שהוצא מתוך ההיכל, כדמי יום הכיפורים - הכוהן בא מכיוון מערב, ולפיכך פגש תחילה בנקב המערבי, ולשם שפך את שיירי הדם.
הנקב הדרומי: שיירי הדם שניתן על המזבח החיצון - הכוהן היה יורד מן הכבש, מסתובב וחוזר לכיוון המזבח, ופוגש תחילה בנקב הדרומי הקרוב אליו, ולשם שפך את השיירים.
"אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן":
שני סוגי הדמים - הן הדם הבא מתוך ההיכל והן דם שאר הקרבנות שעל המזבח החיצון - נשפכו בנקבים שונים, אך שניהם הגיעו לאותו אזור והתחברו יחד ב'אמה', היא התעלה שבה זרמו המים בעזרה, ומשם יצאו המים עם הדם אל נחל קדרון.
"וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בּוֹ":
מאחר שהדם עשיר בברזל ובמינרלים, היו מוכרים אותו לגננים לצורך זיבול ודישון. הגננים נדרשו לשלם להקדש עבור השימוש בקרקע הספוגה בדם, שכן הדם שייך להקדש, ואם לא ישלמו עבורו יעברו על איסור מעילה - שימוש שלא כדין בהקדש.
מעילה מדרבנן:
למעשה מתברר שאין מעילה זו אלא מדרבנן: מן התורה, משהושלמה מצוות הדם שוב אין בו קדושה, ואינו שייך באמת להקדש. אלא שחכמים העניקו לו מעמד של הקדש, ולפיכך נדרשים הגננים לקנותו מן ההקדש כדי שלא יבואו לידי מעילה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את המשך עבודת הדם: שבע ההזאות על טהרו של מזבח הזהב; שפיכת שיירי הדם על היסוד המערבי של המזבח החיצון; ההבדל בין הנקב המערבי, שבו נשפכו שיירי הדם הבא מן ההיכל, לנקב הדרומי, שבו נשפכו שיירי דם המזבח החיצון; התערבות הדמים באמה ויציאתם אל נחל קדרון; ומכירתם לגננים לזבל, שעליה מועלים - מדרבנן.