יומא, משנה ה'. במשנה הקודמת עסקנו בדרך שבה מתחילים ילדים לצום ביום הכיפורים, ובכך שלפני גיל מסוים אין הם צמים כלל. במשנה שלפנינו נדון באנשים העלולים להימצא במצב של סכנה אפשרית, ולפיכך אין הם יכולים לצום.
עוברה שהריחה:
המשנה קובעת כי אישה מעוברת שהריחה מאכל מסוים, ותשוקתה אליו עזה עד כדי כך שמבחינה רפואית אם לא תאכל ממנו תיווצר סכנה לה ולעובר - "מאכילין אותה עד שתשיב נפשה", עד שתחזור אליה דעתה ותרגיש כעצמה, שהרי זה פיקוח נפש שלה ושל ילדה.
הגמרא מלמדת כי הטיפול במצב זה נעשה בשלבים:
לוחשים לה באוזנה שהיום יום הכיפורים. לעיתים יש ללחישה זו השפעה מרגיעה, והתאווה חולפת.
אם אין הדבר מועיל, לכתחילה - כשהדבר אפשרי - מאכילים אותה ב'שיעורים': פחות מכשיעור תמרה במאכל, ופחות מכשיעור מלוא לוגמה בנוזל.
אם ברור שדרך זו לא תועיל, או שיש ידיעה רפואית שלא תועיל - מאכילים אותה כל הנדרש.
חולה - על פי בקיאין:
ממשיכה המשנה: "מאכילין אותו על פי בקיאין" - חולה מאכילים אותו על פי אומדנם של מומחים רפואיים, היכולים לקבוע שהאדם מצוי בסכנה וזקוק לאכול. מכיר אני קרדיולוג בסנט לואיס, שרב שך מישיבת פוניבז' נהג להתקשר אליו לפני כל יום כיפור ולהתייעץ עמו אם עליו לצום.
ומה כאשר אין מומחים? אומרת המשנה: "אם אין שם בקיאין - מאכילין אותו על פי עצמו" - כשאין מומחים רפואיים זמינים, סומכים על תחושתו של החולה עצמו ומאכילים אותו לפי מה שהוא סובר, עד שיאמר שדי לו ואינו צריך יותר.
"לב יודע מרת נפשו":
הגמרא מבארת כי ניתן לפרש את המשנה בקולא נוספת: אף כשישנם בקיאין, ומומחים זמינים הקובעים שהחולה אינו זקוק באמת לאכול, אם החולה עצמו טוען כנגד עצתם שהוא כן זקוק לאכול - הרי זה כאילו אין כאן בקיאין כלל, ושומעים לחולה. יסוד הדבר בפסוק במשלי: "לב יודע מרת נפשו" - סומכים על האדם עצמו ומאכילים אותו על פי דבריו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שני מצבים שבהם דוחה פיקוח נפש את הצום: עוברה שהריחה, שמאכילים אותה עד שתשיב נפשה - לאחר לחישה באוזנה ולכתחילה בשיעורים, ואם אין די בכך כל הנדרש; וחולה, שמאכילים אותו על פי אומדן בקיאין, ובהיעדרם על פי עצמו עד שיאמר די. ולמדנו מן הגמרא שאף בנוכחות בקיאין, טענת החולה עצמו מכריעה, שכן "לב יודע מרת נפשו".