לפנינו משנה ה' בפרק ו' במסכת יומא, שהיא המשך ישיר למשנה הקודמת שבה נמנו עשר הסוכות שהוצבו בדרך מירושלים אל הצוק.
לשון המשנה:
בכל סוכה וסוכה היו האנשים השוהים בה אומרים לאיש העתי, מוליך השעיר: "הרי מזון והרי מים" - כלומר, מוכנים ומזומנים לפניך מאכל ומשקה.
מדוע הותר לו לאכול?
אף שהציעו לו מזון ומים, ואף שלהלכה - לפי הרמב"ם, לכל הפחות - היה מותר לו לאכול, טעם הדבר אינו ברור לחלוטין. הרי הבאת השעיר לעזאזל אמנם מחייבת לשלחו אל המדבר, אך הובלתו כל הדרך עד הסוכה איננה מעכבת, ואין היא תנאי בקיום עבודת יום הכיפורים. אם כן, מדוע יותר לו לאכול? לכאורה, אילו לא היה יכול לאכול, היה ראוי לומר לו שאין הוא מחויב להוליך את השעיר כל הדרך עד הסוכה.
"פת בסלו":
הגמרא מבהירה כי למעשה לא אירע מעולם שהיה מי שנזקק לאכול. ההיתר לא נועד לשימוש בפועל, אלא לעניין שאנו קוראים לו 'פת בסלו': כאשר אדם יודע שהלחם מונח בסלו ובידו לאכול בכל עת, בדרך כלל אינו אוכל. ההשפעה הנפשית שבידיעה זו עצמה מביאה לכך שבסופו של דבר אין הוא נצרך לאכילה.
ליווי מסוכה לסוכה:
המשנה ממשיכה ואומרת שהיו מלווים אותו: אנשי כל סוכה היו מלווים את איש העתי עד הסוכה הבאה - חוץ מאנשי הסוכה האחרונה, שלא היו מלווים אותו עד הצוק, אלא עומדים מרחוק, מביטים בו ורואים אותו דוחף את השעיר, אך אינם מלווים אותו בפועל.
הטעם לכך: המרחק מן הסוכה האחרונה עד הצוק היה שני מיל, ומרחק זה הוא מחוץ לתחום המותר לו להלך בו ביום הכיפורים. לפיכך אף עצם הליווי לא הותר, והוא היה מלווה אותו מיל אחד בלבד, ומשם ואילך עומד ומביט בו מאותו מרחק.
מדוע לא נעשתה סוכה נוספת?
הטעם שלא הציבו סוכה נוספת סמוך לצוק הוא משום שנאמר בתורה כי המקום שאליו הוא משליך את השעיר מלמעלה נקרא "ארץ גזרה" - מקום שומם ומנותק. אילו הועמדה שם סוכה נוספת, שוב לא היה המקום שומם. משום כך לא נעשתה סוכה בקרבה כזו אל הצוק.
לסיכום: במשנה זו למדנו על המזון והמים שהוצעו לאיש העתי בכל סוכה - היתר שלמעשה לא נזקקו לו, ועיקרו מדין 'פת בסלו'; על ליווי אנשי הסוכות אותו מסוכה לסוכה, ועל אנשי הסוכה האחרונה שליוו אותו מיל אחד בלבד מפני התחום ועמדו מרחוק לראות את דחיפת השעיר; ועל הטעם שלא הועמדה סוכה נוספת סמוך לצוק, מפני שהמקום נקרא "ארץ גזרה" וצריך להיות שומם.