יומא, פרק ו', משנה ד'. במשנה הקודמת תיארנו כיצד ה'איש העיתי', כלשון התורה, שנתמנה לכך, היה מתחיל לקחת את השעיר ולהוליכו לעזאזל. משנתנו ממשיכה ומתארת את סידורי ההליכה מבית המקדש אל המדבר.
הכבש שנעשה לאיש העיתי:
"וכבש עשו לו" - עשו לאיש העיתי כבש מחוץ לירושלים, לרוחב העמק, לכיוון ההליכה אל המדבר. ומדוע? "מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו, ואומרים לו: טול וצא, טול וצא" - קבוצת אנשים הייתה תולשת את שערו של האיש העיתי ודוחקת בו לצאת עם השעיר מהר ככל האפשר, משום שהשעיר נשא עמו את חטאיהם.
מכיוון שכך נהגו, והאיש העיתי היה נתקל בהם בדרכו, ביקשו להוציאו אל מחוץ להישג ידם. לפיכך עשו כבש - מעין גשר - שדרכו יוכל לצאת מבית המקדש אל המדבר בלי שייתקל באנשים.
ליווי יקירי ירושלים ועשר הסוכות:
"מיקירי ירושלים היו מלווין אותו עד סוכה הראשונה" - נכבדי ירושלים וחשוביה היו מלווים אותו עד הסוכה הראשונה. מכאן ואילך מבארת המשנה את עניין הסוכות - ביתנים שנעשו לאורך הדרך אל עזאזל ושימשו תחנות מנוחה.
"עשר סוכות מירושלים ועד צוק" - עשר סוכות נבנו מירושלים ועד הצוק, אותו צוק שממנו היה דוחף את השעיר. בכל סוכה שהו אנשים שהגיעו לשם לפני יום הכיפורים ועשו במקום את יום צומם, וכפי שנראה במשנה הבאה, אנשי כל סוכה היו מלווים את האיש העיתי בהמשך דרכו.
המשנה מוסיפה את מידת הדרך - "תשעים ריס, שבע ומחצה לכל מיל":
ריס - מידת מרחק בקרקע.
שבעה ומחצה ריס - בכל מיל אחד.
מיל - אלפיים אמה.
מן החישוב עולה כי חלוקת תשעים ריס לשבעה וחצי מעלה שנים עשר, ונמצא שהמרחק מירושלים ועד הצוק היה שנים עשר מיל.
לסיכום: במשנה זו למדנו על הכבש שנעשה לאיש העיתי מחוץ לירושלים, כדי להוציאו מהישג ידם של הבבליים שהיו מתלשים בשערו ודוחקים בו "טול וצא"; על ליווי יקירי ירושלים עד הסוכה הראשונה; ועל עשר הסוכות שנבנו מירושלים ועד הצוק לאורך תשעים ריס, שהם שנים עשר מיל.
במשנה הבאה נעסוק בליווי שליוו אנשי כל סוכה וסוכה את האיש העיתי בהמשך דרכו אל הצוק.