יומא, פרק ח', משנה ד'. משנה זו עוסקת במעמדם של הילדים ביום הכיפורים.
לשון המשנה:
"התינוקות אין מענין אותן ביום הכיפורים" - אין מחייבים את הילדים הקטנים לקיים את עינויי יום הכיפורים. מדובר כאן באכילה ושתייה בלבד, ולא בנעילת מנעלים וכדומה - באלו הם חייבים, ואף לילדים קטנים אין להנעיל נעלי עור.
"אבל מחנכין אותם לפני שנה, לפני שנתיים" - מחנכים אותם שנה או שנתיים לפני שהם נעשים בר מצווה או בת מצווה.
"בשביל שיהיו רגילין במצות" - כדי שיהיו רגילים במצוות.
הגמרא מבארת כי הקביעה "לפני שנה, לפני שנתיים" תלויה בילד ובמצבו הגופני: בילד חלש מתחילים בחינוך שנה אחת בלבד לפני הבר מצווה או הבת מצווה, ואילו בילד חזק היו מתחילים שנתיים לפני כן.
שני סוגי חינוך לצום:
הגמרא מציגה שיטה השונה במקצת מן הקריאה הפשוטה של המשנה, ולפיה קיימים שני סוגי חינוך למצוות הצום ביום הכיפורים - חינוך לשעות, וחינוך לעניין המועד שבו מתחילים להשלים את הצום:
חינוך לשעות: בילדה בת שמונה או תשע, ובילד בן תשע או עשר, מתחילים להרגילם לצום פרק זמן מסוים במהלך יום הכיפורים - מאחרים להם את ארוחת הבוקר, או ממתינים עד הצהריים ומדלגים על ארוחת הבוקר.
חינוך להשלמת הצום: משמגיעה הילדה לגיל עשר או אחת עשרה - שנה או שנתיים לפני הבת מצווה שלה - וכן הילד בן אחת עשרה או שתים עשרה, שנה או שנתיים לפני הבר מצווה שלו, מחנכים אותם מדרבנן להשלים את הצום כולו, אם הם מסוגלים לכך.
וטעם הדבר: משהם מגיעים לגיל שתים עשרה או שלוש עשרה, הם חייבים מן התורה לצום את כל הזמן.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי אין מענים את התינוקות ביום הכיפורים באכילה ושתייה, אף שבשאר העינויים הם חייבים, אלא מחנכים אותם שנה או שנתיים לפני גיל המצוות - לפי כוחו הגופני של הילד - כדי שיהיו רגילים במצוות. עמדנו על שני סוגי החינוך: חינוך לשעות מגיל שמונה או תשע לבת ותשע או עשר לבן, וחינוך להשלמת הצום כולו בשנה או בשנתיים שקודמות לחיוב מן התורה.