יומא, פרק ד', משנה ה'. בהמשך לנושא שבו עסקה המשנה הקודמת, שהבחינה בין הנעשה בכל יום ובין הנעשה ביום הכיפורים, ממשיכה משנתנו ומונה הבחנות נוספות מסוג זה בעבודתו של הכהן הגדול.
העלייה לכבש והירידה ממנו:
"בכל יום כהנים עולים במזרחו של כבש ויורדין במערבו" - הכהנים, בעלותם למזבח, היו עולים בצדו המזרחי של הכבש (הרמפה), ויורדים בצדו המערבי.
"והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע" - ביום הכיפורים היה הכהן הגדול עולה באמצעו של הכבש ויורד באמצעו.
"רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע" - לדעת רבי יהודה, לא ביום הכיפורים בלבד, אלא תמיד היה הכהן הגדול מהלך באמצע. הטעם להליכה באמצע הוא כדי להראות את הכבוד ואת החיבה של כל ישראל, שהכהן הגדול הוא שלוחם, ולפיכך רשאי הוא לעשות את עצמו כבן בית לפני הקדוש ברוך הוא - כמי שרגיל ומורגל בבית - ועולה ויורד באמצע.
קידוש ידיים ורגליים:
"בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור" - בכל יום היה הכהן הגדול מקדש ידיים ורגליים מן הכיור, אגן המים שממנו רחצו כל הכהנים את ידיהם ורגליהם.
"והיום מקיתון של זהב" - ביום הכיפורים היה משתמש בכלי מיוחד של זהב, שנועד לו בלבד.
"רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב" - לדעת רבי יהודה, תמיד היה הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו מאותו כלי זהב מיוחד, ולא היה מצטרף לשאר הכהנים לרחוץ מן הכיור.
לסיכום: משנתנו מונה שתי הבחנות נוספות בין כל יום ובין יום הכיפורים - העלייה והירידה בכבש (בצדי הכבש לעומת אמצעו), וקידוש ידיים ורגליים (מן הכיור לעומת קיתון של זהב) - ובשתיהן סובר רבי יהודה שכך נהג הכהן הגדול לעולם, מפני כבודם וחיבתם של ישראל שהוא שלוחם, ומפני היותו כבן בית לפני הקדוש ברוך הוא.