יומא, פרק ד', משנה ד'. במשנה הקודמת עסקנו במחתה - כלי האש שהכיל את הגחלים - ובאופן שבו הונחו בה הגחלים. משנתנו מרחיבה ומפרטת את מאפייניה של אותה מחתה, ומונה את ההבחנות שבין עבודת כל יום לעבודת יום הכיפורים.
חתייה בכסף והכנסה בזהב:
בכל יום, בהכנת הגחלים לקטורת שהוקטרה מדי יום, היו חותים את הגחלים במחתה של כסף ומערים אותם לתוך מחתה של זהב. במחתת הזהב היו משתמשים כדי להכניס את הגחלים ולהניחם לצורך הקטורת, אך לא לחתייה עצמה, משום שהחתייה שוחקת את המתכת - ומוטב לשחוק כסף מלשחוק זהב.
ביום הכיפורים, לעומת זאת, היה הכהן הגדול חותה בשל זהב, ובאותה מחתה עצמה היה מכניס אל ההיכל ואל קודש הקודשים. לא החליפו מחתת כסף במחתת זהב, אלא השתמשו באותה מחתה שחתו בה.
שיעור המחתה:
בכל יום היו חותים גחלים במחתה שהחזיקה ארבעה קבין, ומערים אותם למחתה שהחזיקה שלושה קבין בלבד, וקב אחד היה נשפך על הרצפה. ביום הכיפורים היו חותים במחתה של שלושה קבין ובה היה מכניס, ולא נטלו מחתה של ארבעה קבין כדי לערותה לשלושה.
דעה נוספת במשנה נוקטת שיעור שונה במקצת בכל יום: היו חותים בסאה, שהיא שישה קבין, ומערים אותה למחתה של שלושה קבין, ונמצא ששלושה קבין שלמים היו נשפכים על הרצפה. אף לדעה זו, ביום הכיפורים היו חותים בשלושה קבין ומכניסים אותה פנימה, כדברי התנא קמא; אין היא חולקת אלא בשיעורו של כל יום.
צורת המחתה ומשקלה:
"בכל יום היתה כבדה, והיום קלה" - ביום הכיפורים נעשתה המחתה משכבת מתכת דקה מאוד, ומשום כך היתה קלה יותר. כך הוקל על הכהן הגדול לטפל בה, ולא חש בלחץ יתר בשל ריבוי הפעולות שהיה עליו לבצע.
"בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה" - ידה של המחתה ביום הכיפורים היתה ארוכה דיה כדי להיכנס תחת זרועו של הכהן הגדול, שיוכל לתמוך בה בנקל.
"בכל יום היה זהבה ירוק, והיום אדום" - הזהב שהשתמשו בו בכל יום היה צהבהב, וביום הכיפורים זהב אדמדם. "דברי רבי מנחם" - זו דעתו של רבי מנחם.
שיעור הקטורת:
"בכל יום מקריב פרס בשחר ופרס בין הערביים" - בכל יום היו מקריבים בכל פעם חצי מן הכמות: המנה כולה היתה במשקל מאה דינר, וחציה הוקטר בבוקר וחציה בין הערביים, במהלך אחר הצהריים. "והיום מוסיף מלוא חופניו" - ביום הכיפורים, נוסף על שני החצאים שהוקטרו אף הם, היו מוסיפים כמות נוספת שנועדה להקטרה בקודש הקודשים: מלוא חופניו, מלוא היד.
"בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה":
קטורת של כל יום היתה טחונה דק, וקטורת יום הכיפורים היתה טחונה דקה מן הדקה. מקורו של דין זה בלשון הפסוקים: בקטורת נאמר "ושחקת ממנה הדק" - שיש לטחון אותה דק; ובקטורת של יום הכיפורים נאמר "קטורת סמים דקה". הרי מדובר בקטורת שהיא כשלעצמה טחונה דק, כפי שלמדנו מן הפסוק הראשון, ומכך שהתורה מדגישה ביום הכיפורים שתהא "דקה", מבינים שעליה להיות דקה מן הדקה - טחונה דק יותר מן הרגיל.
לסיכום: משנה זו מונה את ההבחנות שבין עבודת כל יום לעבודת יום הכיפורים במחתה ובקטורת: החתייה בזהב ולא בכסף, והכנסת הגחלים באותה מחתה עצמה; מחתה של שלושה קבין ללא עירוי; מחתה קלה ובעלת יד ארוכה, ולדעת רבי מנחם אף זהב אדום; ותוספת מלוא חופניו על שני הפרסים, בקטורת שהיא דקה מן הדקה.