יומא, משנה ג'. במשנה הקודמת תיארנו את וידויו של הכהן הגדול על השעיר המשתלח - השעיר שנשלח החוצה. במשנה זו נתאר את תהליך שילוחו.
מסירת השעיר למוליכו:
"מְסָרוֹ לְמִי שֶׁמּוֹלִיכוֹ" - הכהן הגדול מסר את השעיר לאדם שהיה מוציא אותו לעזאזל, אל המדבר.
מי כשר להוליכו:
"הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ" - מעיקר הדין כל יהודי כשר וראוי להוליך את השעיר, ואין צורך שיהיה כהן.
"אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ" - הכהנים הגדולים עשו זאת כלל קבוע, ולא הניחו למי שאינו כהן להוליך את השעיר, אף שמצד הדין אין זו חובה.
דעת רבי יוסי:
רבי יוסי חולק ומביא ראיה מן המעשה: "מַעֲשֶׂה וְהוֹלִיכוֹ אַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה" - אדם בשם ארסלא הוליך את השעיר, והוא היה ישראל ולא כהן.
לסיכום: במשנה זו למדנו את תהליך שילוח השעיר המשתלח - מסירתו למי שמוליכו אל המדבר, הכשרות העקרונית של כל יהודי להוליכו, המנהג הקבוע שקבעו הכהנים הגדולים שלא להניח לישראל להוליכו, ודעת רבי יוסי שהביא מעשה בארסלא שהוליכו והיה ישראל.