יומא, פרק ג', משנה ד'. המשנה שלפנינו מתארת כיצד התרחשה הטבילה הראשונה של הכהן הגדול, וממשיכה ומונה את סדר עבודות הבוקר שלאחריה.
"פרסו סדין של בוץ בינו וביניהם":
היו פורשים מחיצה - וילון גדול של בוץ, כלומר של פשתן - בינו לבין האנשים שעמדו שם, כל הקהל שהמתין במקום. כך נעשתה לו מחיצה שבצילה יכול היה להתפשט.
ומדוע דווקא מבוץ? מכיוון שכל עבודותיו הייחודיות של אותו יום נעשו בבגדי בוץ - בגדי פשתן שלבש הכהן הגדול ביום כיפור באופן ספציפי, ולא בגדיו הרגילים - לכן, כזכר לכך, אף הבד שהקיף אותו היה עשוי פשתן.
הטבילה והלבישה:
"פשט" - הסיר את בגדיו, שהיו בגדיו הפרטיים.
"ירד וטבל" - ירד וטבל במקווה.
"עלה ונסתפג" - עלה וניגב את שאריות המים.
"הביאו לו בגדי זהב" - העבודות הראשונות שהוא עומד לעשות, ובהן התמיד, אינן ייחודיות ליום כיפור, ולפיכך לבש את בגדי הזהב - שמונת הפריטים שהכהן הגדול לובש בכל ימות השנה.
"ולבש" - לבש אותם והתכסה בהם.
"וקידש ידיו ורגליו" - עשה קידוש ידיים ורגליים לאחר לבישת הבגדים, שכן כל לבישה והסרה של בגדים מצריכה קידוש ידיים ורגליים.
עבודת התמיד:
עתה, לאחר שהוא לבוש ולאחר שקידש ידיו ורגליו, הביאו לו את התמיד - את הבהמה עבור קרבן התמיד. ומה עשה? "קרצו" - עשה את החלק הראשוני של השחיטה. הוא לא השלים אותה, אלא שחט די הצורך כדי שתהיה שחיטה כשרה, ולא סיים לעבור דרך שאר קנה הנשימה והוושט, אלא הותיר זאת לאדם אחר.
"ומירק אחר שחיטה על ידו" - אדם אחר השלים עבורו את השחיטה, לאחר שהוא כבר עשה בה את השיעור המכשירה. והטעם לכך: הוא היה צריך לעשות מיד את הפעולה הבאה - "קיבל את הדם", לקבל את הדם לתוך כלי, "וזרקו", ולזרוק את הדם על המזבח. כדי שיוכל לעשות זאת במהירות הנדרשת, נזקק לכך שאדם אחר ישלים עבורו את השחיטה.
העבודות שבהיכל:
"נכנס להקטיר קטורת של שחר" - נכנס להיכל, אל הקודש, להקטיר את קטורת הבוקר על מזבח הזהב הפנימי.
"להיטיב את הנרות" - לנקות את נרות המנורה ולהכינם לקראת אותו הערב.
השלמת קרבן התמיד:
"להקריב את הראש ואת האבר" - הראש של בהמת התמיד והאברים הנלווים, שכולם נשרפו לגמרי, שכן קרבן עולה הוא.
"ואת החביתין" - מנחת החביתין שהכהן הגדול הביא בכל יום ויום בשנה.
"ואת היין" - היין שהיה נשפך על המזבח.
ראוי לציין כי המשנה אינה מזכירה את המנחה, קרבן הסולת שהיה מלווה את התמיד, אך היא נחשבת ככלולה יחד עם שאר המרכיבים.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדרה של הטבילה הראשונה - פרישת סדין הבוץ כמחיצה, זכר לבגדי הבוץ של אותו היום; הפשטת בגדיו הפרטיים, הטבילה, הניגוב, לבישת בגדי הזהב וקידוש ידיים ורגליים. לאחר מכן עמדנו על עבודת התמיד: הקריצה שמירק אחר על ידו, כדי שיוכל לקבל את הדם ולזרקו מיד; הקטרת קטורת השחר והטבת הנרות בהיכל; והשלמת הקרבן בהקרבת הראש והאברים, החביתין והיין.