יומא, פרק א', משנה ג'. אנו ממשיכים לעסוק בשבעת ימי הפרישה שעל הכהן הגדול לפרוש בהם מביתו לפני יום הכיפורים. משנתנו מלמדת מה נעשה עמו במשך אותם שבעה ימים, וכיצד הוכן לעבודת היום.
מסירת הזקנים לכהן הגדול:
"מסרו לו זקנים מזקני בית דין" - במשך שבעת הימים הללו העמידו לרשותו זקנים מזקני בית דין, מחכמי הסנהדרין.
"וקורים לפניו בסדר היום" - הם היו קוראים לפניו את סדר עבודת היום מפרשת אחרי מות, המתארת את העבודה שיש לעשותה ביום הכיפורים, כדי שיהיה בקי בה.
"ואומרים לו: אישי כהן גדול, קרא אתה בפיך, שמא שכחת או שמא לא למדת":
"אישי כהן גדול" - תואר וביטוי של כבוד.
"קרא אתה בפיך" - קרא את הפרשה בעצמך, בפיך ובשפתיך.
"שמא שכחת או שמא לא למדת" - שמא שכחת את הפרשה, ושמא כלל לא למדת אותה.
יש לזכור כי אנו מדברים על תקופת בית המקדש השני, שבה רוב הכהנים הגדולים היו בורים ופשוט קנו את המשרה בכסף. מכאן החשש שהכהן הגדול אינו בקי בסדר העבודה, ומכאן הצורך להקרות לפניו את הפרשה ולתבוע ממנו לקרוא בעצמו.
ערב יום הכיפורים:
"ערב יום הכיפורים בשחרית מעמידין אותו בשער המזרח" - ביום שלפני יום הכיפורים, בשעת שחרית, היו מעמידים אותו בשער המזרחי.
"ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים" - העבירו לפניו את בעלי החיים העתידים לשמש בעבודה: פרים, אילים וכבשים, "כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה" - שיהיה מוכר ומורגל בכל הבהמות שבהן ישתמש במהלך עבודת יום הכיפורים.
מדוע, אם כן, לא העבירו לפניו שעירים - עיזים?
מכיוון שהשעיר לעזאזל הוא הסוג הנושא עליו את כל חטאי עם ישראל, חששו שמא ראייתו תגרום לכהן הגדול עצבות ותחושה רעה. לפיכך את השעירים לא העבירו לפניו, ואת שאר הבהמות כן העבירו.
לסיכום: במשנה זו למדנו על הכשרת הכהן הגדול בשבעת ימי הפרישה: זקני בית דין קוראים לפניו בסדר היום מפרשת אחרי מות ותובעים ממנו לקרוא בעצמו, מחשש שמא שכח או לא למד - כפי מצב הכהנים הגדולים בתקופת בית שני. בערב יום הכיפורים בשחרית מעמידים אותו בשער המזרח ומעבירים לפניו פרים, אילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, ואילו שעירים אין מעבירים לפניו, מחשש עצבות מפני השעיר הנושא את חטאי ישראל.