יומא, פרק א', משנה ב'. בהמשך לדיון בהכנותיו של הכהן הגדול ליום הכיפורים, ממשיכה המשנה ומפרטת את העבודות שהיה עושה בשבעת ימי ההפרשה, ולאחר מכן את זכויות הקדימה שיש לו בשאר ימות השנה.
עבודות הכהן הגדול בשבעת ימי ההפרשה:
"כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ומקריב את הראש ואת הרגל" - כל אותם שבעה ימים שבהם היה מופרש ושוכן בבית המקדש, היה הכהן הגדול עצמו עושה את העבודות:
"זורק את הדם" - הוא היה מזה וזורק את דם התמידים, הקרבנות שהוקרבו בבוקר ובערב.
"מקטיר את הקטורת" - הקטרת הקטורת.
"מיטיב את הנרות" - הכנת הנרות שעל המנורה.
"מקריב את הראש ואת הרגל" - העלאת ראש הבהמה ורגלה על המזבח. אלו שני האברים הראשונים של הקרבן, והדברים מתייחסים גם לכל שאר האברים.
זכויותיו בשאר ימות השנה:
"ושאר כל הימים אם רצה להקריב - מקריב" - בשאר ימות השנה, כאשר אין עוסקים בהכנות ליום הכיפורים, אם רצה הכהן הגדול להיות זה שמקריב את קרבנות הציבור, קרבנות הרבים - הרשות בידו.
וטעם הדבר: "שכהן גדול מקריב חלק בראש" - לכהן הגדול זכות ראשונים בהקרבה. הוא רשאי להקריב את החלק שהוא מביא, וקדימותו עומדת לו אף על פני המשמר שהתור שלו להקריב בדרך כלל.
"ונוטל חלק בראש" - וכן באכילה: מכל הקודשים, הקרבנות הנאכלים, בידו לבחור ראשון וליטול את החלק הרצוי לו, לפני כל כהן אחר.
ראוי לציין כי זכות זו נאמרה בקודשי מזבח בלבד - דברים המובאים בבית המקדש כקרבנות. אולם בדברים כתרומות, חלה ושאר המתנות החקלאיות הניתנות לכהנים, אין לו קדימות על שום כהן אחר.
לסיכום: במשנה זו למדנו שבשבעת ימי ההפרשה היה הכהן הגדול עושה בעצמו את עבודות התמיד - זריקת הדם, הקטרת הקטורת, הטבת הנרות והקרבת הראש והרגל; ובשאר ימות השנה נתונה לו זכות קדימה כפולה: להקריב חלק בראש, וליטול חלק בראש מן הקודשים הנאכלים - וזאת בקודשי מזבח בלבד.