יומא, פרק ז', משנה ג'. המשנה ממשיכה מן השלב שבו סיים הכהן הגדול לקרוא בתורה, ומפרטת את סדר קידוש הידיים והרגליים, חילופי הבגדים והטבילה שלאחר הקריאה, ואת סדר הקרבנות הנעשים בבגדי הזהב.
קרא בתורה בבגדי לבן:
אם קרא בתורה בעודו לבוש בבגדי לבן - ארבעת הבגדים שבהם עשה את העבודה שקדמה לכך, ולא החליפם - זהו סדר המעשה:
מקדש את ידיו ורגליו.
פושט את בגדי הלבן.
יורד וטובל, עולה ומסתפג.
מביאים לו את בגדי הזהב - שמונת הבגדים שהוא לובש בכל ימות השנה - והוא לובשם.
מקדש שוב את ידיו ורגליו.
מדוע נדרש כאן קידוש ידיים ורגליים:
המשנה מדייקת: דווקא מי שקרא בתורה בבגדי לבן נדרש לקדש את ידיו ורגליו קודם פשיטתם, שהרי עדיין לא פשט אותם. אך לפי המשנה הראשונה שבפרק זה, רשאי הכהן הגדול לקרוא בתורה באיצטלא לבן שלו - בכותונת לבנה שלו עצמו, שאינה מבגדי הכהונה. במקרה כזה כבר קידש את ידיו ורגליו ופשט את בגדי הלבן בשעה שהחליף לאיצטלא שלו, ולפיכך אין צורך לקדש את ידיו ורגליו פעם נוספת לפני הטבילה.
דעת רבי אליעזר:
לאחר שלבש את בגדי הזהב, ממשיכה המשנה: הוא יוצא ועושה את "אילו ואיל העם" - האיל שהוא מצווה להביא ביום הכיפורים והאיל הקרב עבור עם ישראל - "ושבעת כבשים תמימים בני שנה". זו דעתו של רבי אליעזר.
הגמרא מפרשת דעה זו על פי ברייתא, שיציאה זו היא בטבילה השלישית:
הטבילה הראשונה: בבגדי זהב, לעבודת תמיד של שחר.
הטבילה השנייה: בבגדי לבן, לעבודות שבקודש ובקודש הקודשים.
הטבילה השלישית: בבגדי זהב, ובה הוא עושה את אילו ואיל העם, ואף מקטיר את האימורים של הפר ושל השעיר.
אולם שבעת הכבשים, שהם מקרבנות המוסף, אינם מוקרבים בטבילה השלישית. הם, יחד עם שאר מרכיבי המוסף - פר העולה ושעיר החטאת - מוקרבים עם תמיד של בין הערביים, בטבילה האחרונה, הטבילה החמישית. כך מפרשת הגמרא שורה זו שבמשנה.
דעת רבי עקיבא:
רבי עקיבא חולק וסובר כי שבעת הכבשים הוקרבו בטבילה הראשונה, עם תמיד של שחר, ועמם גם פר העולה שהוא מקרבנות המוסף.
ובמילים האחרונות שבדבריו: "והשעיר הנעשה בחוץ" - אין הכוונה לשעיר הקודם שהוכנס אל הקודש ואל קודש הקודשים, אלא לשעיר שהוא מקרבנות המוסף, "נעשה עם תמיד של בין הערביים".
אין כוונת הדברים שהוא נעשה ממש עם תמיד של בין הערביים, אלא שהוא נעשה מאוחר יותר משאר חלקי המוסף - שבעת הכבשים ופר העולה, שהוקרבו עם תמיד של שחר - וקרוב יותר לתמיד של בין הערביים. כלומר, בטבילה השלישית, שבה הוא עושה את אילו ואיל העם ואת האימורים של הפר והשעיר. שעיר זה הופרד משאר קרבנות המוסף, אך לא הוקרב ממש עם תמיד של בין הערביים; כל שנתחדש בו הוא שאינו נעשה עם תמיד של שחר, כשבעת הכבשים ופר העולה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את סדר חילופי הבגדים שלאחר קריאת התורה - קידוש ידיים ורגליים, פשיטת בגדי הלבן, טבילה וניגוב, לבישת בגדי הזהב וקידוש נוסף - ואת הטעם לכך שקידוש זה נדרש דווקא במי שקרא בבגדי לבן ולא במי שקרא באיצטלא שלו. כמו כן עמדנו על מחלוקת רבי אליעזר ורבי עקיבא בזמן הקרבת קרבנות המוסף: לדעת רבי אליעזר שבעת הכבשים, פר העולה ושעיר החטאת מוקרבים עם תמיד של בין הערביים בטבילה החמישית, ולדעת רבי עקיבא שבעת הכבשים ופר העולה מוקרבים עם תמיד של שחר, והשעיר הנעשה בחוץ מוקרב בטבילה השלישית.
בהמשך נעסוק בטבילה החמישית ובעבודות הנעשות עמה, עם תמיד של בין הערביים.