יומא, פרק ח', משנה ב'. משנה זו עוסקת בשיעורים - בכמויות הנדרשות כדי להתחייב כרת ביום הכיפורים.
לשון המשנה:
"האוכל ככותבת הגסה, כמוה וכגרעינתה, והשותה מלוא לוגמיו - חייב". ופירוט הדברים:
"ככותבת הגסה" - שיעור של תמר גדול.
"כמוה וכגרעינתה" - בשר התמר עצמו וכן גרעינו, כלומר התמר המלא עם הגרעין.
"מלוא לוגמיו" - מלוא לחי אחת: כמות הנוזל שהייתה ממלאת את צד לחי אחת אילו היה מסיט אותה לצד.
ומהו החיוב? העושה זאת במזיד חייב כרת, והעושה זאת בשוגג חייב קרבן חטאת.
יחסם של שיעורים אלו לשאר שיעורי התורה:
שיעור ככותבת גדול במקצת מכזית, וקטן במקצת מכביצה, שהיא כפולה מכזית. נמצא שהוא ממוצע בין השניים. שיעור השתייה נמדד לפי כל אדם ואדם, ובאדם ממוצע הוא קטן - פחות מרביעית.
מדוע שונים שיעורים אלו מכל האכילה והשתייה שבתורה, שבהן שתייה בשיעור רביעית ואכילה בשיעור כזית? משום שהתורה לא הגדירה כאן את האיסור בלשון אכילה, אלא בלשון "ועיניתם את נפשותיכם", ואלו הם השיעורים שבהם חש האדם מעונה.
צירוף השיעורים:
המשנה מלמדת שאין צורך במין אחד של מאכל כדי להשלים את השיעור המחייב כרת, אלא כל מיני האוכלים השונים מצטרפים יחד לשיעור ככותבת, וכן כל מיני המשקים השונים מצטרפים יחד לשיעור מלוא לוגמיו.
אולם האכילה והשתייה אינן מצטרפות זו לזו: שני שיעורים נפרדים הם. לפיכך, מי שאכל חצי שיעור אכילה ושתה חצי שיעור שתייה - אין הם מצטרפים לחייבו כרת או קרבן חטאת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את שיעורי החיוב ביום הכיפורים - ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה באכילה, ומלוא לוגמיו בשתייה; את מקומם ביחס לשיעורי הכזית והרביעית שבכל התורה, ואת טעם שינוים מלשון "ועיניתם את נפשותיכם"; וכן את דין הצירוף: מיני אוכלים מצטרפים בינם לבין עצמם ומיני משקים בינם לבין עצמם, אך אכילה ושתייה אינן מצטרפות זו לזו.