יומא, פרק ג', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כיצד היו מעמידים אדם שיצפה ויראה שאכן הגיע הבוקר, כדי לקבוע האם הגיע זמן השחיטה. ולפי דעה אחת, היה עליו לומר במפורש: "הרי פני כולם מזרח" - שכל המזרח מואר, ואפילו עד חברון.
שאלת המשנה: לשם מה נדרש צופה?
משנתנו פותחת בשאלה מדוע נדרש הדבר, ובביאור השאלה נחלקו המפרשים:
רש"י: מדוע יש צורך בצופה שיביט ויראה שאכן האיר די והותר.
המאירי: מדוע יש צורך באור כה רב, עד שיאיר פני כל המזרח עד חברון.
בכל אופן, התשובה אחת היא. המשנה מספרת שפעם אחת עלה אור הירח, ובהסתכלות כללית - ללא צופה שיביט אל האופק - דימו שהאיר המזרח. על סמך אור הירח, שסברו כי מן השמש הוא, שחטו את קרבן התמיד, ואולם עדיין לילה היה, ותמיד שנשחט בלילה פסול. משום כך נצרכו להוציא את הבהמה שנשחטה לתמיד אל מקום שריפת הקרבנות הפסולים, ולא רצו לראות בכך.
למעשה, מקרה זה לא אירע בזמן יום הכיפורים, שכן מבחינה אסטרונומית אין הירח זורח לקראת הבוקר בעשירי בחודש, שבו חל יום הכיפורים, אלא בזמן אחר אירע הדבר. אלא שמכיוון שזו הייתה התקלה שהתרחשה באותו מקרה, חששו שתתעורר בעיה דומה מסוג זה וטעות כיוצא בה, ולפיכך רצו שיהיה צופה שיאמר להם כי אכן נראה שעלה השחר.
הורדת הכהן הגדול לטבילה:
המשנה אומרת שמשעה שנקבע הזמן, היו מורידים את הכהן הגדול לטבילה במקווה. ואף שמטרת הטבילה כאן, כפי שנראה, היא הכנה לפעולות אלו, משתפת אותנו המשנה בהלכה נוספת בעניין הטבילה בבית המקדש, וזה הכלל שהיה במקדש:
"כל המסך את רגליו" - "מסך את רגליו" הוא ביטוי לעשיית צרכיו, וכל העושה כן טעון טבילה במקווה.
"כל המטיל מים" - אינו טעון טבילה במקווה, אך לפני שיכלו להמשיך בפעולה כלשהי בבית המקדש, היו צריכים לרחוץ את ידיהם ורגליהם.
לסיכום: במשנה זו למדנו מדוע נדרש צופה שיעיד על עלות השחר - מחשש לטעות כאותה שאירעה כשדימו את אור הירח לאור השמש ושחטו את התמיד בלילה; וכן למדנו על הורדת הכהן הגדול לטבילה, ואגב כך את הכלל שנהג במקדש: המסך את רגליו טעון טבילה, והמטיל מים טעון רחיצת ידיים ורגליים בלבד.