יומא, פרק ג', משנה א'. מכאן ואילך עוברת המשנה לדון בהמשך סדר העבודה ביום הכיפורים, ובאופן שבו נקבע זמן שחיטת קרבן התמיד.
לשון המשנה:
"אמר להם הממונה: צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה" - הממונה שבבית המקדש היה שולח לבדוק אם הגיע זמנו של קרבן התמיד.
"אם הגיע - הרואה אומר: בַּרְקַאי" - הצופה היה מכריז שהאיר אור הבוקר, אור שניתן לראותו אף קודם זריחת השמש.
"מתתיא בן שמואל אומר: האיר פני כל המזרח" - לדעתו לא היו שוחטים את התמיד עד שהצופה היה מכריז שכל המזרח כולו האיר.
"עד שבחברון":
לאחר ההכרזה היו שואלים את הצופה: "האיר עד חברון?", והוא היה משיב: "הן".
מדוע דווקא חברון?
במשנה מבואר שאין השאלה נובעת מצורך שהאור יגיע בפועל עד חברון, אלא מן הרצון להזכיר את זכותם של הטמונים בחברון - האבות. בהזכרת זכותם היו מסייעים לכך שהקרבנות יתקבלו לרצון.
לסיכום: במשנה זו למדנו את דרך קביעת זמן שחיטת התמיד: הכרזת הצופה "ברקאי", ולדעת מתתיא בן שמואל עד ש"האיר פני כל המזרח"; ואת טעם השאלה "האיר עד חברון" - הזכרת זכות האבות הטמונים בחברון, כדי שיתקבלו הקרבנות.