יומא, פרק שני, משנה שנייה. במשנה הקודמת למדנו כי בתחילה, בתקופה מוקדמת יותר, היו הכוהנים עורכים מירוץ כדי לקבוע מי יזכה בתרומת הדשן, ורק אם סיימו שני הרצים את המירוץ יחד היו נדרשים להגרלה על ידי הוצאת אצבעות. משנתנו מספרת על מעשה שהתרחש והביא לשינוי השיטה כולה.
המעשה שהיה:
"מעשה שהיו שניהם שווין ורצין ועולין בכבש" - שני כוהנים רצו זה בצד זה. "שווין" אין פירושו שסיימו את המירוץ בשווה, אלא שהיו צמודים זה לזה בריצתם, ושניהם עלו בכבש אל המזבח.
"ודחף אחד מהן את חבירו ונפל ונשברה רגלו" - אין לדעת אם התכוון הדוחף שחברו ייפול, ואפשר שלא ביקש אלא להשיגו מעט, כמעין עונש בעלמא; מכל מקום, בפועל נפל הכוהן מן הכבש ונשברה רגלו. שבירת רגל באותם ימים הייתה עניין של סכנה ממש.
תקנת בית הדין:
כיוון שראו בית הדין, שבידיהם האחריות על ענייני בית המקדש, שהדבר בא לידי סכנה, התקינו כי הדרך היחידה לקביעת הזוכה בתרומת הדשן תהיה בהגרלה - בפייס. מעניין להתבונן מה נעשה כאשר לא נכחו כוהנים מרובים; מסתבר שאז נדרשה שיטת הגרלה אחרת מזו של הוצאת האצבעות.
ארבע הפייסות:
המשנה מסיימת ומלמדת: "ארבע פייסות היו שם" - ארבע הגרלות היו נערכות בבית המקדש בכל יום, "וזה הפייס הראשון" - ההגרלה על הזכייה בתרומת הדשן הייתה הראשונה שבהן.
האם נהגו ארבע הפייסות אף ביום הכיפורים?
בשאלה זו נחלקו הראשונים מחלוקת משמעותית. לכאורה נראה שלא נהגו, שהרי כל העבודות ביום הכיפורים נעשו בידי הכהן הגדול. אף שבתרומת הדשן, כפי שהזכרנו, ייתכן שיש מחלוקת אם נעשתה בידי הכהן הגדול, הרי שאר העבודות הנקבעות בפייסות הנוספות נעשו בוודאי בידיו בלבד. מכאן התעורר דיון שלם: מדוע הובא עניין הפייסות כאן במסכת יומא, אם אין הוא נוגע ליום הכיפורים. ויש הסוברים שאף ביום הכיפורים היה לפייסות מקום באיזו צורה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כיצד בוטל המירוץ על תרומת הדשן: שני כוהנים שרצו צמודים ועלו בכבש, אחד דחף את חברו והוא נפל ונשברה רגלו, וכיוון שראו בית הדין שהדבר בא לידי סכנה התקינו שלא ייקבע הזוכה אלא בפייס. עוד למדנו שארבע פייסות היו בבית המקדש בכל יום, ותרומת הדשן היא הפייס הראשון, ועמדנו על מחלוקת הראשונים אם נהגו הפייסות גם ביום הכיפורים.