יבמות, פרק ט', משנה ה'. אף משנה זו נשנית על פי שיטת רבי מאיר בדין אכילת מעשר, ובה נסקרים מצבים שונים של אישה בשלבי נישואין ולידת ילדים: מתי היא רשאית לאכול בתרומה ובמעשר, ומתי נאסרת עליה אכילתם.
בת ישראל שנישאה לכהן:
"בת ישראל שנישאה לכהן - תאכל בתרומה" - משנישאה לכהן ונשלמו הנישואין, הרי היא אוכלת בתרומה מכוח בעלה הכהן.
"מת ולה ממנו בן - תאכל בתרומה" - אף לאחר מיתת בעלה, כל עוד יש לה בן מאותו כהן, ממשיכה היא לאכול בתרומה.
נישאת ללוי:
"נישאת ללוי - תאכל במעשר" - מעתה היא אוכלת במעשר מכוח בעלה הלוי, אך שוב אין היא אוכלת בתרומה, שהרי נישאה למי שאינו כהן.
"מת ולה ממנו בן - תאכל במעשר" - מכוח הבן שיש לה מן הלוי היא ממשיכה לאכול במעשר. שיטת רבי מאיר היא שרק לוי, או מי שנשוי ללוי, או מי שיש לו בן מן הלוי - רשאי לאכול במעשר. ובתרומה אינה אוכלת, שכן יש לה בן ממי שאינו כהן.
נישאת לישראל:
"נישאת לישראל - לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר" - משנישאה לזר, שאינו כהן ואינו לוי, נאסרו עליה שתיהן.
"מת ולה ממנו בן - לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר" - אף לאחר מיתתו, הבן שיש לה מן הישראל מונע ממנה אכילת תרומה ומעשר כאחד.
מיתת הבנים - חזרה אחורנית:
"מת בנה מישראל - תאכל במעשר" - משמת הבן מן הישראל, חוזרת היא לאכול במעשר, שהרי עדיין קיים הבן מן הלוי.
"מת בנה מלוי - תאכל בתרומה" - משמת אף הבן מן הלוי, חוזרת היא לאכול בתרומה, שכן לא נותר לה בן ממי שאינו כהן, אלא הבן מן הכהן בלבד.
"מת בנה מכהן - לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר" - משמת גם הבן מן הכהן, שוב אינה אוכלת לא בתרומה ולא במעשר, שהרי לא נותרו לה בנים לא מן הכהן ולא מן הלוי.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי זכותה של האישה באכילת תרומה ומעשר נקבעת על פי בעלה בחייו, ועל פי בניה לאחר מיתתו. כל נישואין חדשים משנים את מעמדה, וכל מיתת בן מחזירה אותה למעמד הנובע מן הבן הקודם שנותר בחיים, עד שלא נותר לה בן לא מן הכהן ולא מן הלוי - ואז נאסרות עליה שתיהן.