מסכת נדה, פרק ט', משנה ד'. משנה זו מונה מספר מקרים שבנסיבותיהם אין האישה רשאית לאכול בתרומה או במעשר. וכך היא הולכת.
המקרים שבהם אין האישה אוכלת בתרומה:
"בת ישראל המאורסת לכהן" - בת ישראל שיש לה קידושין לכהן, אך עדיין לא נישאה ולא נכנסה לחופה. אף שמן התורה רשאית היא לאכול תרומה, גזרו חכמים שלא תאכל כל עוד לא עברה נישואין.
"מעוברת בכהן" - אישה המעוברת מכהן שלא בדרך נישואין, שלא היה ביניהם אלא קשר גופני. משייוולד הוולד תוכל לאכול תרומה מחמת הוולד, אך עצם היותה מעוברת מכהן אינה מספקת.
"שומרת יבם לכהן" - מי שמת בעלה ואחיו כהן, והיא ממתינה לייבום. אין בזיקה זו כדי להתירה באכילת תרומה.
"וכן בת כהן לישראל":
שלושת המקרים הללו נאמרו גם בכיוון ההפוך, לגבי בת כהן שהייתה אוכלת תרומה בבית אביה:
קידושין לישראל - די בכך כדי להפקיע ממנה את אכילת התרומה שהייתה אוכלת בבית אביה.
מעוברת מישראל - אף זה מונע ממנה לאכול תרומה בבית אביה.
שומרת יבם לישראל - במות בעלה היה מקום שתשוב כאלמנה לבית אביה ותאכל בתרומה, אך זיקת הייבום לישראל מונעת ממנה זאת.
מעשר ראשון - לשיטת רבי מאיר:
המשנה ממשיכה ומונה את אותם המקרים אף לגבי לוי. הגמרא מבארת שמשנתנו הולכת לשיטת רבי מאיר, הסובר שמעשר ראשון - העשירית הראשונה הניתנת ללוי - דינו כתרומה: כשם שאין התרומה נאכלת אלא לכהן, כך אין המעשר נאכל אלא ללוי. אין הלכה כדעה זו, אך משנתנו נמשכת אחר קו מחשבה זה.
לפיכך: בת ישראל שיש לה קידושין ללוי, או שהיא מעוברת מלוי, או שומרת יבם ללוי, וכן להיפך - בת לוי שיש לה אחד מן היחסים הללו עם ישראל - "לא תאכל במעשר". בכל אחד מן המקרים הללו אין היא רשאית לאכול מעשר.
בת לוי לכהן ובת כהן ללוי:
בת לוי המאורסת לכהן, או מעוברת מכהן, או שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי - "לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר". מחמת מצבה אין היא משתייכת לגמרי לא אל הכהנים ולא אל הלויים.
הגמרא מבארת שאין סיפא זו כפשוטה, אלא היא עוסקת באישה המבקשת לקבל חלק בתרומה בבתי הגרנות, במקום שבו נהגו לחלקה. קובעת משנתנו שאין מניחים לה לקבל חלק של תרומה, לא לבת כהן ולא לבת לוי. והטעם - גזרה, שמא יבואו לתת תרומה לבת ישראל שהתגרשה מכהן, או מעשר לבת ישראל שהתגרשה מלוי, ולא ישימו לב שלא היו אוכלות תרומה ומעשר אלא מכוח בעליהן.
ראוי לציין כי גזרה זו חלה אף על אישה נשואה, ולא רק על מי שנתקדשה בלבד. ומה שנקטה המשנה לשון קידושין, הוא משום שהחלק הקודם עסק במי שנתקדשה לכהן או ללוי; אך למעשה חלה הגזרה על כל אישה שנישאה לכהן או ללוי. שוב, טעם הגזרה - שמא לאחר שתתגרש לא ישימו לב שלא הייתה אוכלת אלא מכוח בעלה, ושוב אין היא רשאית לאכול, ויבואו לתת לה תרומה באיסור.
לסיכום: במשנה זו נמנו המצבים שבהם אין האישה אוכלת בתרומה או במעשר - ארוסה, מעוברת ושומרת יבם - הן בבת ישראל הקשורה לכהן או ללוי, הן בבת כהן או בת לוי הקשורה לישראל, והן בבת לוי לכהן ובת כהן ללוי שאינן אוכלות לא בזה ולא בזה. ראינו כי המשנה נמשכת לשיטת רבי מאיר במעשר ראשון, וכי הסיפא עוסקת בחלוקת תרומה בבית הגרנות, שנאסרה מחמת גזרה שמא יבואו לתת תרומה למי שאינה ראויה לה.