יבמות, פרק תשיעי, משנה ג'. משנתנו עוסקת ב'שניות' - העריות המשניות, קרובות משפחה שאיסורן מדברי סופרים בלבד. המשנה תדון במקרים שבהם אישה אסורה על הבעל ומותרת ליבם או להפך, ובעונש המוטל על העוברת על איסור שניות.
לשון המשנה בדיני השניות:
המשנה פותחת: "שניות מדברי סופרים" - העריות המשניות אסורות מדרבנן. ומכאן מפרטת המשנה שלושה מצבים, שכן ייתכן שהיבם והבעל הם משתי אימהות שונות, ולפיכך אין קרבתם אל האישה שווה:
"שניה לבעל ולא שניה ליבם" - "אסורה לבעל ומותרת ליבם".
"שניה ליבם ולא שניה לבעל" - "אסורה ליבם ומותרת לבעל".
"שניה לזה ולזה" - "אסורה לזה ולזה".
העונש על העוברת על איסור שניות:
המשנה ממשיכה ומונה את הפסדיה של האישה שנישאה באיסור שניות:
"אין לה כתובה" - אינה מקבלת את כתובתה, שהרי זהו קשר אסור.
"ולא פירות" - אינה גובה מן הבעל את הפירות שאכל מנכסי המלוג שלה.
"ולא מזונות" - אין מפרנסים אותה.
"ולא בלאות" - נכסי המלוג מתבלים אצל הבעל בשימושו המותר, ואף על פי כן אין הבעל צריך להחזיר את מה שהתבלה, אף שהייתה זו ביאה אסורה ולכאורה לא היה ראוי שייהנה ממנה. אך את מה שנשאר קיים מנכסי המלוג היא כן מקבלת.
ראוי לעמוד על סברת ההווה אמינא בעניין הפירות: פירות נכסי המלוג נאכלים על ידי הבעל תמורת נכונותו לפדותה אם תישבה. מכיוון שבנישואין אסורים אין הוא מחויב לפדותה, בטל הטעם שבגללו זכה בפירות, ולפיכך היה מקום לומר שעליו להחזיר לה אותם. מחדשת המשנה שבנסיבות אלו קונסים אותה, ואין היא מקבלת בחזרה את הפירות שלכאורה היו מגיעים לה.
לעומת זאת, קובעת המשנה שני דינים נוספים: "והולד כשר" - הוולד הנולד מיחסים אלו הוא יהודי כשר, שהרי האיסור מדרבנן בלבד. "וכופין אותו להוציא" - כופים על הבעל לתת לה גט ולגרשה.
מן השניות אל איסורי התורה:
מכאן עוברת המשנה מן השניות, שאיסורן מדרבנן, אל איסורי כהונה ואיסורים אחרים - אף לישראל רגיל - האסורים מן התורה. באופן מפתיע, דווקא בהם אנו מקילים יותר, על פי הכלל שדבר שהוא מדרבנן צריך חיזוק, ואילו דבר שהוא מן התורה אינו צריך חיזוק, וכפי שהוא המצב כאן.
המשנה מונה ארבעה מקרים של איסורי תורה:
"אלמנה לכהן גדול" - אלמנה שנישאה לכהן גדול.
גרושה או חלוצה שנישאה לכהן הדיוט.
ממזרת שנישאה לישראל.
בת ישראל שנישאה לממזר.
בכל אלו קובעת המשנה: "יש להן כתובה" - יש להן כתובה וכל שאר הדברים המתלווים אליה, שנמנו לעיל.
שאלת החלוצה:
שאלה עולה על הכללת החלוצה לכהן הדיוט ברשימת האיסורים שמן התורה, שהרי איסור חלוצה לכהן מדרבנן הוא. שתי דרכים בדבר:
החלוצה היא יוצאת מן הכלל: אף שאיסורה מדרבנן בלבד, מכיוון שהיא דומה מאוד לגרושה, נתנו לה חכמים את אותן הלכות.
המשנה כללה את החלוצה ברשימה אף שאין מקומה שם, ובאמת מעמדה כמעמד שנייה - מפסידה את כתובתה וכן הלאה - אלא שנשנתה יחד עם גרושה משום שזו דרך הביטוי הרגילה, אך מבחינה הלכתית אין דינה כדין גרושה.
לסיכום: למדנו שהשניות אסורות מדברי סופרים, ושהאיסור נמדד ביחס לכל אחד בנפרד - לבעל וליבם. העוברת על איסור שניות מפסידה כתובה, פירות, מזונות ובלאות, ואף על פי כן ולדה כשר וכופים את הבעל להוציא. לעומת זאת, באיסורי תורה - אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת לישראל ובת ישראל לממזר - יש להן כתובה, שכן דבר שמדרבנן צריך חיזוק ודבר שמן התורה אינו צריך חיזוק. ולבסוף עמדנו על שתי הדרכים בהבנת מעמדה של החלוצה ברשימה זו.