יבמות, פרק ח', משנה ב'. במשנה הקודמת למדנו כי פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לבוא בקהל ישראל, ומשום כך אין נשותיהם אוכלות בתרומה. משנתנו באה להגדיר מהם אותם פגמים עצמם.
הגדרת פצוע דכא:
"איזהו פצוע דכא? כל שנפצעו הביצים שלו, ואפילו אחת מהן" - כל מי שנפגע באיברי ההולדה שלו, בין שנחתכו בצורה כלשהי ובין שנמעכו וכדומה. די בכך שנפגעה אחת בלבד משתי הביצים כדי להיכלל בהגדרה זו.
הגדרת כרות שפכה:
"וכרות שפכה, כל שנכרת הגיד" - כל שאיבר הזכרות שלו נכרת. אולם המשנה מסייגת:
"ואם נשתייר מהעטרה אפילו כחוט השערה - כשר" - אף אם היה זה חתך ברור, כל עוד נשארה העטרה שבקצה האיבר, ואפילו שכבה דקה שלה בעובי שערה בלבד - כשר.
הכריתה נחשבת רק כאשר החתך נעשה בגוף האיבר ממש, ואז הוא כרות שפכה ואסור.
מי מותרות לבוא עמם בקשר נישואין:
"פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת ובמשוחררת" - מותר להם לשאת אישה גיורת, וכן שפחה שהשתחררה, שאף היא בכלל גיורת. "ואינן אסורין אלא מלבוא בקהל, שנאמר: לא יבוא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל ה'" - איסורם מוגבל לבוא על אישה שהיא מקהל ה', כלומר להיכנס אל תוך קהל ישראל.
נחלקו בכך התנאים בשאלה אם קהל גרים איקרי קהל - האם ציבור הגרים נחשב אף הוא ל'קהל ה'' ולפיכך אסורים בו, או שמא מותרים. משנתנו נוקטת עמדה בסוגיה זו וקובעת כי אין הגרים נקראים 'קהל' במונח הטכני הזה, ולפיכך מותרות הן להינשא לפצוע דכא ולכרות שפכה.
הלכה זו באה לידי ביטוי גם למעשה: מנהיג מפורסם ביישוב הישן בירושלים נפצע מכדור והיה פצוע דכא, ונשא גיורת צרפתייה. השניים היו זוג ידוע מאוד בירושלים.
לסיכום: במשנה זו הוגדרו שני הפגמים - פצוע דכא, שנפצעו ביציו ואפילו אחת מהן, וכרות שפכה, שנכרת הגיד בגוף האיבר, ובלבד שלא נשתייר מן העטרה אפילו כחוט השערה. עוד למדנו כי איסורם מוגבל לביאה בקהל ה' בלבד, ולפיכך מותרים הם בגיורת ובמשוחררת, שכן לדעת משנתנו אין קהל גרים קרוי קהל.