יבמות, פרק ח', משנה א'. המשנה עוסקת בכשרותם לאכילת תרומה של מי שנבצר ממנו למול או להיטהר, וכן בדינם של פצוע דכא וכרות שפכה - הם עצמם, נשיהם ועבדיהם.
"ערל וכל טמא לא יאכלו בתרומה":
ערל הוא מי שלא נימול. מצב זה עשוי להיארע ליהודי אף בלא שיחטא באי מילתו - שכן מי שנמנע מלמול את עצמו מדעתו הרי הוא מומר וכופר, ולו סדרת בעיות אחרת לגמרי. כאן מדובר במי שאחיו מתו קודם לכן מחמת המילה, ולפיכך אין הוא רשאי להימול בפועל, משום שהדבר מסכן את חייו (בלשון ימינו: המופיליה).
כהן הבא לאכול תרומה צריך להיות נימול, ואינו יכול להיות טמא. לפיכך קובעת המשנה כי ערל, וכן כל מי שהוא טמא, אינם רשאים לאכול בתרומה.
"נשיהן ועבדיהן יאכלו בתרומה":
נשיהם ועבדיהם של אלו - בין של הערל ובין של הטמא - רשאים לאכול תרומה. הטעם לכך: המניעה מן הערל ומן הטמא היא מניעה טכנית בלבד, ואין היא נוגעת להגדרתם ולמעמדם האישי. האחד אינו יכול להסיר את ערלתו, והשני טמא ברגע זה ועדיין לא נעשה טהור.
מעמדם האישי נותר, אפוא, של מי שמבחינה טכנית יכול היה לאכול תרומה אילו היה מתגבר על מניעות אלו. משום כך נשותיהם אוכלות מכוח היותן נשואות להם, ועבדיהם אוכלים מכוח היותם קניינם.
פצוע דכא וכרות שפכה:
המשנה ממשיכה ועוסקת בפצוע דכא ובכרות שפכה, שהם מומים באיברי המין של הזכר:
פצוע דכא - פגיעה באשכים.
כרות שפכה - פגיעה באיבר המין של הזכר.
ההלכה בתורה היא שמי שנפגע באחת מפגיעות אלו אינו רשאי לשאת אישה מבנות ישראל. אף על פי כן, הם עצמם מותרים באכילת תרומה, ואין במומם דבר המונע זאת מהם. לפיכך "הן ועבדיהן יאכלו".
לעומת זאת "ונשיהן לא יאכלו" - כיוון שהנשים אסורות להם ואינן יכולות להינשא לתוך עם ישראל, נפסלו מאכילת תרומה מפני שנבעלו לאיש האסור עליהן, וביאה זו עושה אותן זונה.
"ואם לא ידע משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה - הרי אלו יאכלו":
זהו היוצא מן הכלל: היו נשואים כדין, ולאחר מכן אירעה לו הפציעה, ומאז שנעשה פצוע דכא וכרות שפכה לא הכירה - כלומר, לא קיימו יחסי אישות מאותה שעה שנאסרה עליו. במקרה זה אותן נשים אוכלות בתרומה, שכן לא נפסלו, לפי שלא קיימו ביאה אסורה.
ומנגד, פצוע דכא וכרות שפכה שהיה כבר במצב זה וקידש אישה - אף על פי שעדיין לא בא עליה, שוב אינה אוכלת בתרומה, מפני שהיא 'ממתנת לביאה פסולה': היא ממתינה לביאה שתפסול אותה מן התרומה. כל אישה הנמצאת במצב שבו השלב הבא לאחר הקידושין הוא מעצם הגדרתו ביאה אסורה, אינה אוכלת בתרומה כבר באותו שלב.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי הערל והטמא אינם אוכלים בתרומה, אך נשיהם ועבדיהם אוכלים, לפי שמניעתם טכנית ואינה משנה את מעמדם האישי. פצוע דכא וכרות שפכה, לעומתם, אוכלים הם ועבדיהם, ואילו נשיהם נפסלו מחמת הביאה האסורה - אלא אם כן לא קיימו יחסי אישות משנעשה כן. ואילו אישה שנתקדשה לו כשהוא כבר במצב זה, אינה אוכלת אף קודם הביאה, מפני שהיא ממתנת לביאה פסולה.
במשנה הבאה נעסוק בפרטיהם של פצוע דכא וכרות שפכה.