יבמות, פרק ז', משנה ה'. המשנה שלפנינו עוסקת בביאה שאין עמה קידושין, ובשאלה מה כוחה של אותה ביאה לפסול אישה מן התרומה או להאכילה בה, וכן בכוחו של הוולד היוצא ממנה לפסול ולהאכיל.
"האונס והמפתה והשוטה - לא פוסלין ולא מאכילין":
ישראל שאנס בת כהן, או שפיתה אותה, וכן מי שאינו בר דעת שבא עליה - בכל המקרים הללו אין קידושין, אלא ביאה בלבד. לפיכך אין הביאה פוסלת אותה, ואף שהוא ישראל והיא בת כהן, נשארת היא מותרת לאכול בתרומה. וכן להפך: אם הבא עליה כהן והיא בת ישראל, אין מעשים אלו מאכילים אותה בתרומה, שהרי אין כאן קידושין ואין היא כנשואה לכהן.
"ואם אינן ראויין לבוא בישראל - הרי אלו פוסלין":
אם הבא עליה אינו ראוי לבוא בקהל ישראל, כגון ממזר - הרי הביאה פוסלת אותה מן התרומה, בין באונס, בין בפיתוי ובין בשאינו בר דעת, שהרי נבעלה למי שפוסלה.
כיצד? ישראל שבא על בת כהן:
"תאכל בתרומה" - בביאה בלבד אין היא נפסלת, שאין זה כקידושין שנעשו לה עם הישראל.
"עיברה - לא תאכל בתרומה" - משנתעברה ממנו והיא נושאת ולד של ישראל, שוב אינה יכולה לשוב לבית אביה ולאכול בתרומה.
"נחתך העובר במעיה - תאכל" - משהופל העובר ואין לה עוד זרע מישראל, הרי היא כמי שהייתה לה ביאה בלבד, וחוזרת לאכול בתרומה.
כהן שבא על בת ישראל:
"לא תאכל בתרומה" - עצם הביאה עם כהן אינה מספקת כדי להאכילה, וצריך שיהיו קידושין או נישואין.
"עיברה - לא תאכל" - אף שהיא נושאת עתה את ולדו, עדיין אין היא אוכלת בתרומה.
"ילדה - תאכל" - משילדה את בנו של הכהן, אף שלא נישאה לו, הרי היא אוכלת בתרומה מחמת הוולד.
"נמצא כוחו של בן גדול משל אב":
האב, שבא עליה בלא קידושין ובלא נישואין, אינו מאכילה בתרומה; ואילו הבן, יוצא חלציו, מאכיל אותה.
"העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע":
עבד כנעני הבא על בת כהן - ביאתו פוסלת אותה מן התרומה שבבית אביה, שהרי נעשתה זונה. אך אין הוא פוסל משום זרע: בדרך כלל בת כהן שיש לה בן מישראל נפסלת מן התרומה מחמת אותו זרע, אולם צאצא שהוא עבד - בן, נכד וכן הלאה - אינו נחשב זרעה, ולפיכך אינו פוסלה.
כיצד?
בת ישראל שנישאה לכהן, או בת כהן שנישאה לישראל, וילדה הימנו בן, והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן - הרי זה עבד. אין הוולד מתייחס אחר אביו אלא אחר אמו השפחה, ונמצא שנכדה של האישה עבד הוא.
"היתה אם אביו בת ישראל לכהן - לא תאכל בתרומה" - אילו היה לה יוצא חלציים מן הכהן הייתה אוכלת בתרומה, אך צאצא שהוא עבד אינו נחשב זרע, ולפיכך אין היא אוכלת.
"בת כהן לישראל - תאכל בתרומה" - זרע מן הישראל היה מונע ממנה לאכול, ואילו כאן, אף שמת בעלה ומת בנה ונשתייר לה נכד זה, אין העבד נחשב זרעה, וחוזרת היא לאכול בתרומה.
"ממזר פוסל ומאכיל":
הממזר פוסל בביאתו, ומאכיל כשהוא זרעה. ראוי לציין שהמשנה אינה טורחת לבאר כיצד הוא פוסל, אלא קובעת בפשטות שאם בא עליה - נפסלה; ומפרטת רק כיצד בהיותו צאצא הוא מאכיל אותה בתרומה.
כיצד?
בת ישראל שנישאה לכהן, או בת כהן שנישאה לישראל, וילדה הימנו בת, והלכה הבת ונישאת לעבד או לגוי וילדה הימנו בן - הרי זה ממזר. הוולד הולך אחר אמו: יהודי הוא מפני שאמו יהודייה, ולפי משנתנו העובדה שאביו עבד או גוי עושה אותו ממזר. ואין אנו פוסקים כך, אלא שאין הוולד ממזר.
"היתה אם אמו בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה" - היא זקוקה לזרע מן הקשר עם הכהן כדי לאכול, ואף שמת בעלה ומתה בתה, נכד זה, אף שהוא ממזר, מאכיל אותה, שהרי סוף סוף הוא זרעו של בעלה הכהן.
"בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה" - הוולד הוא זרעו של הישראל, שדרכו אין היא אוכלת בתרומה; ואף שהוא ממזר, עדיין נחשב הוא זרע ופוסלה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי ביאה בלא קידושין - באונס, בפיתוי או בשוטה - אינה פוסלת ואינה מאכילה, אלא אם כן הבא עליה אינו ראוי לבוא בישראל. עמדנו על כוחו של הוולד: בת כהן שנתעברה מישראל נפסלת, ואילו בת ישראל שילדה מכהן אוכלת - "נמצא כוחו של בן גדול משל אב". וראינו את שני היוצאים מן הכלל: העבד, הפוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע, שאינו מתייחס אחר אביו; והממזר, הפוסל בביאתו ומאכיל בהיותו זרע.