יבמות, פרק שביעי, משנה ד'. המשנה פותחת ברשימה של אנשים ושל יחסים שכוחם כפול ומוגבל כאחד: הם פוסלים ואינם מאכילים. כלומר, בנסיבות מסוימות יש בכוחם לפסול אישה מלאכול תרומה, ואילו בנסיבות אחרות אין באותו קשר עצמו כדי להכשירה ולהאכילה תרומה. נעמוד על כל מקרה ומקרה ונבאר את משמעותו.
"פוסלים ולא מאכילים":
"העובר" - בת כהן שנישאה לישראל, ומת בעלה והניחה מעוברת ממנו: העובר פוסל אותה מלשוב לבית אביה ולאכול בתרומה. ומנגד, בת ישראל שנישאה לכהן, ומת והניחה מעוברת ממנו: ילד שנולד לה מאותו כהן מאכילה בתרומה, אך כל עוד הוא עובר במעי אמו אין הוא מאכילה עד שייוולד.
"והיבם" - בת כהן שנישאה לישראל ומת, שדרכה לשוב לבית אביה, ונפלה לפני יבם ישראל: זיקת היבם, עצם הקשר שבינו לבינה, פוסלת אותה מלאכול תרומה בבית אביה. ומנגד, בת ישראל שנישאה לכהן ומת, ונפלה לפני אחיו הכהן: אף שקיימת זיקה בין השניים, אין באותו קשר פוטנציאלי של יבום כדי להאכילה בתרומה. אילו ייבם אותה בפועל ונעשה בעלה, הייתה אוכלת; אך כל עוד מדובר ביבום שבכוח בלבד, אין היבם מאכיל בתרומה.
"והאירוסין" - בת כהן שנתקדשה לישראל: משעת הקידושין למי שאינו כהן היא נפסלת מלאכול בתרומה. ומנגד, בת ישראל שנתקדשה לכהן: אף שמן התורה מותרת היא בתרומה, אמרו חכמים שאין הארוסה אוכלת עד שתיכנס לחופה ותינשא בפועל, שמא תאכיל תרומה לאחיה ולאחיותיה, שהרי היא עדיין שרויה בבית אביה ולא בבית בעלה.
"והחרש" - בת כהן שנישאה לישראל חרש: אף שאין קידושיו קידושי תורה, תיקנו חכמים שיהיו לו קידושין מדרבנן, וקידושין אלו פוסלים אותה מן התרומה, שהרי בעלה ישראל. ומנגד, בת ישראל שנישאה לכהן חרש: כיוון שאין קידושיו קידושין מן התורה, אין הוא מאכילה בתרומה.
"ובן תשע שנים ויום אחד":
משהגיע הנער לגיל תשע שנים ויום אחד, ביאתו נחשבת ביאה; פחות מכן אין ביאתו כלום. לפיכך אם הוא חלל או ממזר, או כל מי שמעמדו פוסל בת כהן ועושה אותה זונה או חללה - ביאתו ביאה גמורה, ופוסלת אותה מן התרומה. ומנגד, בת ישראל שנבעלה לכהן בן תשע שנים ויום אחד: אף שביאתו ביאה, אין קניינו ואין קדושתו כלום, ולפיכך אינו מאכילה בתרומה.
מקרי הספק:
"ספק שהוא בן תשע שנים ויום אחד ספק שאינו" - הספק הוא אם ביאתו ביאה. במקרה שהוא ממזר או חלל, מעמד הפוסל אותה מן התרומה, הולכים לחומרא ואומרים שנפסלה מלאכול בתרומה.
"ספק הביא שתי שערות ספק שלא הביא" - נער בן שלוש עשרה שנה ויום אחד, ואין ידוע אם הביא שתי שערות ובא לכלל גדלות. מכאן שהספק פועל לשני הכיוונים: אם הוא ישראל שקידש בת כהן, שמא גדול הוא וקידושיו קידושין, והרי היא נפסלת מן התרומה; ואם הוא כהן שקידש בת ישראל, שמא אין קידושיו קידושין, ואין היא אוכלת בתרומה.
מקרה ספק נוסף - נפילת הבית:
המשנה חותמת במקרה שאינו נוגע לתרומה, אלא הוא מקרה נוסף של ספק: "נפלה בית עליו ועל בת אחיו" - אדם שהיה נשוי לבת אחיו, ונפל עליהם הבית ומתו שניהם, "ואין ידוע אי זה מת ראשון". לאותו אדם הייתה אישה נוספת, צרתה של בת האח, והשאלה נוגעת לה: אם בת האח מתה תחילה, נמצא שבשעת מיתת הבעל שוב אין כאן ערווה, ואין הצרה צרת ערווה. אך אם הבעל מת תחילה, הרי בשעת מיתתו הייתה אחייניתו קיימת, והיא ערווה לאחיו הנופלות לפניו לייבום, ונמצאת הצרה צרת ערווה. ומאחר שהדבר עומד בספק - צרתה חולצת ואינה מתייבמת.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל של "פוסלים ולא מאכילים": העובר, היבם, האירוסין והחרש - כל אחד מהם פוסל בת כהן מן התרומה, ואין בכוחו להאכיל בת ישראל בתרומה. כן עמדנו על בן תשע שנים ויום אחד, שביאתו ביאה לפסול אך אין קניינו קונה להאכיל; על מקרי הספק - ספק בן תשע וספק הביא שתי שערות, שבהם נוקטים לחומרא לשני הכיוונים; ולבסוף על מקרה נפילת הבית על האדם ועל בת אחיו, שמחמת הספק צרתה חולצת ואינה מתייבמת.