המשנה מלמדת כי לעיתים נוצר מצב שבו הכהן הגדול עצמו פוסל את סבתו מלאכול בתרומה. כיצד ייתכן הדבר?
שרשרת הדורות שלפנינו:
הסבתא - בת כהן שנישאה לישראל: מכוח נישואיה לישראל אבדה לה האפשרות לאכול בתרומה, ונולד לה ממנו ילד. אף אם מת בעלה, כל עוד יש לה ילד מן הישראל אין היא חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה.
הבת - בת ישראל שנישאה לכהן: מצבה הפוך בדיוק ממצב אמה. אמה הייתה בת כהן שנישאה לישראל, ואילו היא בת ישראל הנישאת לכהן, ונולד לה ממנו בן.
הבן - כהן: הבן כהן כאביו, וראוי אף להיות כהן גדול, שהרי כל כהן ראוי לכהונה גדולה, לעמוד ולשמש על גבי המזבח.
בן זה מאכיל את אמו בתרומה בעודה בחיים, אף לאחר מיתת בעלה הכהן. זהו הכלל: כאשר מת הבעל הכהן והניח אחריו ילד, אותו ילד מאכיל את אמו בתרומה.
ואולם אם מתה האם, נמצא אותו כהן גדול פוסל את אם אמו מן התרומה, שכן הוא צאצאו של בעלה הישראל של הסבתא. כל צאצא שיש לה מן הישראל מונע ממנה לשוב לבית אביה ולאכול בתרומה - ונמצא שהוא פוסל את סבתו, אף שהוא הכהן הגדול.
וסבתא זו הייתה עומדת על האירוניה שבדבר ואומרת: "אל יהי אדם כבני זה - נכדי, הכהן הגדול - הפוסל אותי מן התרומה", שהרי דווקא מחמת היותו נכדה מן הישראל פסל אותה.
לסיכום: למדנו את המצב שבו הכהן הגדול עצמו פוסל את סבתו מן התרומה - בת כהן שנישאה לישראל וילדה לו בת, אותה בת נישאה לכהן וילדה בן. בעוד האם בחיים מאכילה הבן בתרומה, אך משמתה מתגלה היותו צאצא של בעלה הישראל של הסבתא, ובכך הוא פוסל אותה מלשוב ולאכול בתרומה בבית אביה הכהן.