אנו לומדים במסכת יבמות, פרק ז', משנה ג', העוסקת בחלקו של העובר בעבדים ובהשלכותיו לעניין אכילת עבדיה של האלמנה בתרומה.
לשון המשנה:
"בת ישראל שנישאת לכהן, ומת, והניחה מעוברת - לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר" - המדובר בבת ישראל שנישאת לכהן, ומת בעלה הכהן והותירה מעוברת. התרחיש הוא שנוסף על העובר שבמעיה כבר נולדו לה ילדים מאותו כהן. עבדיה - והכוונה לעבדי צאן ברזל - אינם אוכלים בתרומה מפני חלקם של אותם עבדים הנתון בבעלות העובר שבבטנה. שהרי אף לעובר יש חלק בעבדים, בדיוק כאחיו החיים המחזיקים חלק בהם.
"העובר פוסל ואינו מאכיל":
פוסל - בת כהן שנישאה לישראל ומת בעלה, בדרך כלל היא שבה לבית אביה ואוכלת בתרומה; אך אם היא מעוברת מבעלה הישראל, העובר פוסל אותה מלאכול.
ואינו מאכיל - במקרה ההפוך, בת ישראל הנשואה לכהן: ילדיה מאכילים אותה בתרומה, כאמור בתחילת המשנה, אך העובר עצמו אינו מאכיל אף אחד אחר, ובכלל זה העבדים. ולא זו בלבד שאינו מאכילם, אלא שהוא אף מונע מהם את האכילה.
אלו הם דברי רבי יוסי: העובר אינו מתיר לעבדים לאכול, ומשום שיש לו חלק בהם - אף הם אינם אוכלים.
בין עבדי צאן ברזל לעבדי מלוג:
עבדי צאן ברזל - שהם בבעלות הבעל או יורשיו, כגון ילדיו, ובכללם העובר. עבדים אלו אינם אוכלים מפני חלקו של העובר.
עבדי מלוג - השייכים לה. מאחר שיש לה ילדים אחרים והיא עצמה אוכלת בתרומה, אף הם אוכלים.
טענת חכמים:
"מאחר שהעדת לנו על בת ישראל לכהן, אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוברת - לא יאכלו עבדיה בתרומה, מפני חלקו של עובר" - כלומר: מאחר שכבר העדת בפנינו על בת ישראל הנשואה לכהן שמת והותירה מעוברת, שעבדי צאן ברזל אינם אוכלים מפני חלקו של העובר, הרי שאותו דין עצמו צריך לחול אף בבת כהן שנישאת לכהן ומת והותירה מעוברת - שאף שם אין העבדים אוכלים בתרומה מפני חלקו של העובר שבבטנה, שהרי חלק מאותם עבדים נתון בבעלותו והוא אינו מאפשר להם לאכול.
רבי יוסי אמר את דינו רק בבת ישראל שנישאת לכהן, ואילו חכמים מציינים שהדין צריך להיות נכון אף בבת כהן הנשואה לכהן. יסוד המחלוקת נעוץ בטעם דבריו, ובגמרא מובאים שני טעמים אפשריים לדעת רבי יוסי:
"עובר במעי זרה זר הוא" - עובר הנמצא במעי אישה שהיא זרה, שאינה כהנת, נחשב זר בעצמו, ומעמדו כזר מונע מן העבדים לאכול תרומה, לפי שהוא בעליו של חלק מהם. לפי טעם זה, הדין רלוונטי רק כאשר היא בת ישראל, ולא כאשר היא בת כהן.
רק ילוד מאכיל - רבי יוסי מבין שרק מי שנולד יש בכוחו להאכיל בתרומה, ולפיכך מי שעדיין לא נולד אינו יכול להאכיל.
מתשובת חכמים לרבי יוסי מוכח שהבינו את דבריו כטעם השני. שכן לו היה טעמו משום שעובר במעי זרה זר הוא, לא היה הדין חל כלל בבת כהן. אלא מפני שרק ילוד יש בכוחו להאכיל אדם אחר, כגון עבדים, ומי שלא נולד אינו מאכיל - הרי שאף כשהעובר נמצא במעי בת כהן, עצם היותו בעלים על חלק מן העבדים מונע מהם את היכולת לאכול בתרומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו את הכלל שהעובר פוסל ואינו מאכיל, ואת דעת רבי יוסי שעבדי צאן ברזל של אלמנת כהן שנותרה מעוברת אינם אוכלים בתרומה מפני חלקו של העובר בהם, בעוד עבדי מלוג אוכלים מכוחה. עמדנו על שני הטעמים האפשריים בדעתו - "עובר במעי זרה זר הוא" או שרק ילוד מאכיל - ועל כך שמטענת חכמים, המרחיבים את הדין אף לבת כהן שנישאת לכהן, מוכח שהבינו את טעמו מדין ילוד.