לפנינו משנה ב' בפרק השביעי במסכת יבמות, העוסקת בעבדים שהכניסה האישה לבעלה עם נישואיה, ובשאלה האם רשאים הם לאכול בתרומה.
בת ישראל שנישאת לכהן:
לשון המשנה: "בת ישראל שנישאת לכהן והכניסה לו עבדים, בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו יאכלו בתרומה". אישה שאינה ממשפחת כהונה שנישאה לכהן והכניסה עמה עבדים אל תוך הנישואין - בשני סוגי העבדים הדין שווה, וכולם אוכלים בתרומה.
עבדי מלוג - נכסים השייכים לאישה עצמה, והבעל מקבל את פירותיהם בלבד. הם אוכלים בתרומה מפני שהיא אוכלת בתרומה, בהיותה נשואה לכהן.
עבדי צאן ברזל - נכסים שהם בבעלות הבעל. הם אוכלים בתרומה מפני שבעליהם כהן.
בת כהן שנישאת לישראל:
ממשיכה המשנה: "ובת כהן שנישאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל - הרי אלו לא יאכלו בתרומה". בת כהן שנישאה לישראל שוב אינה אוכלת בתרומה, שהרי נישאה לזר שאינו כהן, ולפיכך אף עבדיה אינם אוכלים - בין בסוג זה ובין בסוג זה.
עבדי צאן ברזל - אינם אוכלים בתרומה, שכן הם בבעלותו של מי שאינו כהן.
עבדי מלוג - אינם אוכלים בתרומה, שכן זכות אכילתם תלויה בה, והיא עצמה אינה אוכלת מפני שנישאה לזר.
לסיכום: זכות העבד לאכול בתרומה נקבעת לפי מי שהעבד שייך לו: עבדי צאן ברזל תלויים בבעל, ועבדי מלוג תלויים באישה. לפיכך בבת ישראל שנישאת לכהן - שניהם אוכלים, שהרי הן היא והן הבעל אוכלים בתרומה; ובבת כהן שנישאת לישראל - שניהם אינם אוכלים, שהרי אף אחד מהם אינו אוכל בתרומה.