פרק ז', משנה א'. בטרם ניגש ללימוד המשנה, עלינו לחזור ולעמוד על ההבדל שבין שני סוגי הנכסים שהאישה מכניסה עמה לנישואין.
שני סוגי נכסים שהאישה מכניסה לנישואין:
נכסי מלוג - נכס הנשאר בבעלותה של האישה, והבעל רשאי ליהנות מפירותיו בלבד. למשל מטע: הבעל נוטל את הפירות ואת כל ההנאה שבו, אך הקרן נשארת שלה, ואם התגרשו או שנתאלמנה - היא מקבלת את הנכסים הללו בחזרה.
נכסי צאן ברזל - מעריכים את שווי הנכסים, והבעל כותב בכתובה שהוא מתחייב עליהם, כך שאם התגרשו או שנתאלמנה ישלם לה את דמיהם. הנכסים עצמם נעשים שלו, שהרי התחייב לשלם עבורם.
נמצא שנכסי מלוג אינם שייכים לבעל אלא לאישה, והוא רק נהנה מהם; ואילו נכסי צאן ברזל שייכים לבעל.
המשנה שלפנינו עוסקת בעבדים - עבדי מלוג או עבדי צאן ברזל - וכיצד משפיעה שאלת הבעלות על יכולתם לאכול בתרומה כאשר הבעל כהן.
דין המשנה:
אלמנה שנישאה לכהן גדול, שזהו יחס אסור, וכן גרושה או חלוצה שנישאו לכהן הדיוט, שאף זה יחס אסור, והיא הכניסה לו עבדי מלוג השייכים לה או עבדי צאן ברזל השייכים לו - הדין תלוי בשאלת הבעלות:
עבדי מלוג - אינם אוכלים בתרומה. שהרי היא עצמה אינה יכולה לאכול בתרומה, משנעשתה חללה על ידי קיום יחסים אלו; וכיוון שהעבדים שייכים לה והיא חללה, אין בכוחה להאכילם. אין העבדים אוכלים כאשר בעליהם אינו אוכל.
עבדי צאן ברזל - אוכלים בתרומה. אין הם שייכים לה אלא לבעל, והבעל, אף שהוא שרוי בקשר אסור ואינו רשאי ככהן או ככהן גדול להיות נשוי לאישה זו, עדיין כהן כשר הוא ואינו חלל. לפיכך עבדיו אוכלים בתרומה, שהרי אדונם הכהן אוכל בתרומה.
"ואלו הן עבדי מלוג":
מה מגדיר עבדי מלוג השייכים לאישה? "אם מתו, מתו לה" - אם מתו, ההפסד שלה, שכן הם שייכים לה. "הותירו, הותירו לה" - אם עלו בערכם, התועלת שלה, שהם שלה. "אף על פי שחייב במזונותן" - אף שהבעל מחויב במזונותיהם, לפי שהוא מפיק מהם תועלת כל ימי הנישואין, "הרי אלו לא יאכלו בתרומה". הטעם, כאמור, שמצד הבעלות הם רכושה של האישה, ומאחר שהיא שרויה בקשר אסור והיא חללה שאינה אוכלת בתרומה - אף הם אינם אוכלים בתרומה.
"ואלו הן עבדי צאן ברזל":
"אם מתו, מתו לו" - אם מתו, ההפסד שלו, ועדיין עליו לשלם לה את סכום הכסף שהתחייב עליהם בכתובה. "הותירו, הותירו לו" - אם עלו בערכם, הרווח שלו. "הואיל והוא חייב באחריותן" - מאחר שהאחריות עליו והוא חייב לשלם עליהם בכל מקרה, "הרי אלו יאכלו בתרומה". כלומר, הם שלו, ולפיכך אוכלים בתרומה, שהרי בעליהם כהן ואוכל בתרומה.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי דין אכילת העבדים בתרומה נקבע לפי הבעלות עליהם. באלמנה לכהן גדול ובגרושה וחלוצה לכהן הדיוט, האישה נעשית חללה ואינה אוכלת בתרומה, ולפיכך עבדי מלוג השייכים לה אינם אוכלים בתרומה - אף שהבעל חייב במזונותיהם. לעומת זאת עבדי צאן ברזל, שהבעל חייב באחריותם והם שייכים לו, אוכלים בתרומה, שכן הבעל כהן כשר הוא ואינו חלל.