יבמות, פרק שישי, משנה ב'. במשנה הקודמת עמדנו על הרמות השונות של כוונה המעורבות במעשה הביאה, ולמדנו כי היבם קונה את היבמה במעשה הייבום ללא קשר לכוונתו, ובין אם היה זה מעשה שלם ובין אם לאו. אף משנתנו ממשיכה באותו קו עצמו.
לשון המשנה ועניינה:
המשנה קובעת כי אחד הבא על אחת מכל העריות שבתורה, ואחד הבא על אחת מן הפסולות - כלומר, אישה שמעשה הביאה עמה פוסל אותה מן הכהונה או מאכילת תרומה - דין אחד להם. ואלו הם המקרים:
"אלמנה לכהן גדול" - הבא עליה עושה אותה חללה.
"גרושה וחלוצה לכהן הדיוט" - נפסלת בכך מלאכול תרומה לאחר מכן בבית אביה.
"ממזרת ונתינה לישראל" - אישה שהיא ממזרת או נתינה הנישאת ליהודי רגיל.
"בת ישראל לממזר ולנתין" - יהודייה כשרה הנישאת לממזר או לנתין.
בכל אחד מן המקרים הללו - "פסל": הוא פוסל אותה, בין מלהינשא לכהן אם קודם לכן הייתה ראויה לכך, ובין מאכילת תרומה, במקרה שהיא בת כהן החוזרת לבית אביה, שהרי נעשתה חללה. במקרה של ממזרת ונתינה, כמובן, פסולה היא לכהונה כבר מלכתחילה, והמשנה מזכירה זאת בהקשר זה בלבד. מכל מקום, הכוונה אינה מעלה ואינה מורידה.
הכלל העולה מן המשנה:
ללא קשר לכוונה: בוודאי חייב הוא בכל איסור שיש בביאה זו, כגון קיום יחסים עם ממזר ונתין או עם ממזרת ונתינה.
ללא קשר לשלמות המעשה: בין העראה, שהיא ביאה חלקית, ובין גמר ביאה, שהיא ביאה שלמה - אותו חיוב ואותה חבות, והאדם עבר על הלאו שבתורה בכל מקרה.
והמשנה מסיימת וקובעת: אין הבדל בין ביאה "כדרכה", בדרך הרגילה, לבין ביאה "שלא כדרכה".
לסיכום: משנה זו מלמדת כי דין העריות והפסולות שווה, וכי הפוסל את האישה במעשה ביאתו פוסלה מן הכהונה או מאכילת תרומה. שלושה דברים אינם מעלים ואינם מורידים בדין זה: הכוונה שבמעשה, שלמות המעשה (העראה או גמר ביאה), ואופן הביאה (כדרכה או שלא כדרכה).