יבמות, פרק חמישי, משנה ב'. במשנה הקודמת הוצג לפנינו עניין המחלוקת שבין רבן גמליאל לחכמים, האם יש משמעות לגט אחר גט או למאמר אחר מאמר. משנתנו פותחת אמנם במילה "כיצד", ואפשר היה לחשוב שהיא באה לפרט את הדוגמה למחלוקת זו, אך הגמרא מבארת שאין הדבר כן.
משנתנו עוסקת במקרה פשוט של יבם אחד ויבמה אחת, ובאה ללמד כיצד פועלים היחסים שבין ארבעת המעשים: גט, מאמר, ביאה וחליצה.
שלושת המקרים שבמשנה:
"עשה מאמר ביבמתו ונתן גט - צריכה הימנו חליצה" - היבם עשה מאמר, שהוא קידושין מדרבנן, ולאחר מכן נתן גט. כפי שהוזכר במשנה הקודמת, כל מאמר טעון גט כדי לסלק את אותם קידושין דרבנן. ואף על פי כן היא עדיין זקוקה לחליצה, משום שאין הגט מסלק את הזיקה. הזיקה, היינו החיבור שמכוח היבם, עומדת בעינה, ולפיכך החליצה הכרחית.
"עשה מאמר וחליצה - צריכה הימנו גט" - החליצה טיפלה בזיקה, בקשר היבום; אך מאחר שעשה בה מאמר וייצר את אותם קידושין דרבנן, נדרש גט על המאמר. אף שנעשתה חליצה, הגט עדיין נצרך.
"עשה מאמר ובעל - הרי זה מצווה" - כאשר עשה מאמר תחילה ולאחר מכן בעל אותה, זו המצווה כתיקנה. חכמים תיקנו שיקדים מאמר לביאה ביבם, ועשיית הדברים בסדר זה היא הדרך הראויה לקיום מצוות ייבום.
לסיכום: משנה זו אינה עוסקת במחלוקת רבן גמליאל וחכמים, אלא ביחס שבין המעשים השונים אצל יבם אחד ויבמה אחת: מאמר וגט מחייבים חליצה, שכן אין הגט מסלק את הזיקה; מאמר וחליצה מחייבים גט על הקידושין דרבנן; ואילו מאמר ולאחריו ביאה - זו המצווה כתיקנה.
במשנה הבאה נחזור ונדון במחלוקת רבן גמליאל וחכמים, האם יש מאמר אחר גט או גט אחר מאמר וכיוצא בזה.