יבמות, פרק ד', משנה י"ב. משנה זו מציגה בפנינו את המחלוקת בשאלה איזו קרבה מן העריות המנויות יוצרת ממזר.
שלושת המקרים שבמשנה:
"המחזיר גרושתו" - הנושא מחדש את האישה שגירש, לאחר שבינתיים נישאה לאיש אחר (לא ביחסי אישות בלבד, אלא בקידושין ובנישואין). איסור זה הוא לאו שבתורה, ואין בו חיוב כרת אלא לאו בלבד.
"והנושא חלוצתו" - מי שכבר חלץ לאישה ובא עתה לשאתה. איסור אשת אח כבר פקע ממנה ואין כאן חיוב כרת, אך אין הוא רשאי לשאתה, שנאמר "אשר לא יבנה את בית אחיו" - מי שלא בנה את בית אחיו, שוב אינו יכול לשאתה. אף זה נחשב ללאו.
"והנושא קרובת חלוצתו" - הנושא את אחת מקרובותיה של חלוצתו.
בשלושת המקרים הללו קובעת המשנה: "יוציא, והוולד ממזר" - עליו לגרשה, והנולד מקשר כזה ממזר. אלו "דברי רבי עקיבא".
שני יסודות בשיטת רבי עקיבא:
יש ממזר מחייבי לאווין: העובר על לאו שבתורה בקשר האישות, אף שאין בו חיוב כרת, נוצר מכך ממזר.
קרובת חלוצתו אסורה מן התורה: בניגוד לדעת החכמים הסוברים שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, סבר רבי עקיבא שדינה כדין קרובת גרושתו, ואיסורה מן התורה.
שיטת חכמים:
החכמים חולקים ואומרים "אין הוולד ממזר" בכל אחד משלושת המקרים - במחזיר גרושתו, בנושא חלוצתו ובנושא קרובת חלוצתו.
"ומודים בנושא קרובת גרושתו שהוולד ממזר":
אולם החכמים מודים, שהנושא את קרובת גרושתו - אמה, בתה או אחותה של האישה שהיה נשוי לה קודם לכן - הוולד ממזר, מפני שכל אותם קרובים הם בחיוב כרת. מכיוון שאותה אישה שממנה התגרש הייתה אשתו, נותרים איסורי הקורבה בתוקפם אף לאחר הגירושין: איסור אחות אישה אינו נותר לאחר מיתה, אך לאחר גירושין הוא נותר בעינו; ואילו איסור האם והבת נותר בין שבן הזוג לשעבר חי ובין שאינו חי.