יבמות, פרק ד', משנה י"ג. משנה זו מרחיבה את הרעיונות שהוזכרו במשנה הקודמת בשאלה מיהו ממזר, וממשיכה לדון באיסור אחות אשתו.
"איזהו ממזר?" - שלוש דעות:
רבי עקיבא: "כל שאר בשר שהוא בלא יבוא" - כל קרוב שחל עליו לאו, שאסור לשאתו.
שמעון התימני: "כל שחייבים עליו כרת בידי שמים" - רק קשר שיש בו חיוב כרת יוצר ממזר.
רבי יהושע: "כל שחייבים עליו מיתה בידי בית דין" - רק קשר שחייבים עליו מיתה יוצר ממזר, ובכלל זה שיהיה בו אף חיוב כרת.
נחלקו כיצד לקרוא את דברי רבי עקיבא: האם כוונתו שצריך שיהיה כאן שאר בשר שיש לאו בנשיאתו. הרמב"ם מבאר שיש לקרוא "כל שאר בשר ושהוא בלא יבוא" - כלומר, קרוב משפחה, וכן כל מי שיש עמו לאו. קריאה זו מסתברת, שהרי המשנה הקודמת מנתה אף את מחזיר גרושתו, ואף שהיא הייתה אשתו בשלב מסוים, אין זה שאר בשר כפשוטו. מכאן ראיה שרבי עקיבא סובר כי אף חייבי לאווין רגילים, וזוגות שיש בהם לאו, יוצרים ממזר, אף שאין איסורם מבוסס על קרבת משפחה.
המשנה קובעת על דברי שמעון התימני: "והלכה כדבריו". ואכן להלכה נפסק כשמעון התימני, אלא שאין אנו פוסקים כן משום שהמשנה אומרת "הלכה כדבריו", שהרי אין פוסקים הלכה על סמך המשנה אף כשהיא עצמה מכריעה, אלא מתוך הכרעת הגמרא.
עדותו של בן עזאי:
רבי שמעון בן עזאי מוסר מעשה שהיה: "מצאתי מגילת יוחסין בירושלים, וכתוב בה: איש פלוני ממזר מאשת איש". באותה מגילה, מסמך הלכתי שעניינו יוחסין, נכתב על אדם פלוני שהוא ממזר, לפי שבא מקשר של ניאוף: אמו הייתה אשת איש הנשואה לאדם אחד, קיימה יחסים עם אחר, והוא תוצר אותו קשר - ומשום כך היה ממזר. ומסיימת המשנה: מסמך זה "לקיים דברי רבי יהושע", שהרי הוא תומך בעמדתו שאין ממזר בא אלא מחייבי מיתה.
ובמה מונחת ההוכחה? שאלמלא כן, מדוע טרחה מגילת היוחסין לציין שבא דווקא מקשר זה. אלא שבאה להורות הלכה זו, שצריך שיהיה זה סוג הקשר האסור שדינו מיתת בית דין.
אחות אשתו:
מכאן עוברת המשנה לאיסור אחות אשתו, שאין הוא נוהג אלא בחייה, ומונה כמה גרסאות של היתר האחות לאחר מיתת האישה. ראוי לציין כי כפי שמעירה הגמרא, אין כל המקרים הכרחיים: לעיתים פורסת המשנה תרחישים שונים, אף שההלכה ברורה כבר מן המקרה הראשון.
"אשתו שמתה - מותר באחותה" - זהו הדין הפשוט.
"גירשה ומתה" - גירש את אשתו ולאחר מכן מתה, מותר באחותה. ואין סיבה לחשוב אחרת, שהרי הגירושין לא שינו את העובדה שמתה.
"נישאת לאחר ומתה" - לאחר שהתגרשה נישאה לאיש אחר ואז מתה, ואף בזה מותר באחותה.
"יבמתו שמתה" - אחיו מת בלא ילדים, ויש לו זיקה עם אלמנתו, ולפיכך אינו יכול לשאת את אחותה; ומשמתה, מותר באחותה. וכאן לא היו כלל נישואין אלא זיקה בלבד, שלפי רוב ההבנות אין איסור קרוביה אלא מדרבנן.
"חלץ ליבמתו ומתה" - עשה חליצה ליבמתו ולאחר מכן מתה, מותר באחותה. שהרי אחות חלוצתו אינה אסורה אלא מדרבנן, מפני שהיא דומה לאחות גרושתו, ומשמתה אין כאן בעיה.
לסיכום: במשנה זו נחלקו התנאים בהגדרת הממזר - מקרבת שאר בשר וחייבי לאווין (רבי עקיבא), מחייבי כרת (שמעון התימני), או מחייבי מיתת בית דין (רבי יהושע) - ובן עזאי הביא ראיה ממגילת יוחסין לדברי רבי יהושע. בהמשך למדנו שאיסור אחות אשתו אינו נוהג אלא בחייה, וכל התרחישים שמנתה המשנה - גירושין, נישואין לאחר, זיקת יבום וחליצה - מותרים משמתה האישה.