יבמות, פרק ד', משנה י"א. המשנה עוסקת במקרה של אחים הנשואים לארבע נשים, כאשר הנשים אינן קרובות זו לזו.
"ארבעה אחין נשואין לארבע נשים":
הגמרא מדייקת כי אין הכוונה לארבעה אחים בלבד, אלא ל"של אחים" - משפחה שיש בה אחים רבים, וארבעה מהם, הנשואים לארבע נשים, מתו, ונותרו אחים נוספים בחיים.
"ואם רצה הגדול שבהם לייבם את כולן - הרשות בידו" - האח הבכור שנותר רשאי לייבם את כל ארבע האלמנות. אף שיש כאן ארבע חובות ייבום נפרדות, מותר לו לקיים את כולן. אלא שהגמרא מזהירה, שיהא בידו לעמוד בכך מבחינה כלכלית.
"מי שהיה נשוי לשתי נשים ומת":
"ביאתה או חליצתה של אחת מהן פוטרת צרתה" - זהו עיקרון שכבר עמדנו עליו: די בביאה או בחליצה עם אחת משתי האלמנות כדי לפטור את צרתה. די לעשות ביאה באחת בלבד, או חליצה באחת בלבד, ובכך מסתלק חיוב הייבום ומוסרת הזיקה משתי הנשים כאחת.
"היתה אחת כשרה ואחת פסולה":
כאן נותנת המשנה עצה. נניח שמבין שתי האלמנות אחת כשרה לכהונה - מותרת להינשא לכהן, ואחת פסולה לכהונה - כגון גרושה:
"אם היה חולץ - חולץ לפסולה" - עדיף לחלוץ לזו שכבר פסולה לכהונה, שכן החליצה עצמה פוסלת את האישה מלהינשא לכהן.
"ואם היה מייבם - מייבם לכשרה" - אין כל מניעה לייבם דווקא את הכשרה לכהונה, שהרי בתהליך הייבום אין נוצר פסול כלשהו.
לסיכום: במשנה זו למדנו שהאח הגדול רשאי לייבם את כל ארבע האלמנות של אחיו, שביאה או חליצה באחת משתי נשותיו של המת פוטרת את צרתה, וכן את ההנחיה המעשית: החליצה תיעשה בפסולה לכהונה, שהרי היא פוסלת, והייבום דווקא בכשרה, שאין הוא פוסל.