יבמות, פרק ד', משנה י'. משנה זו עוסקת בשאלה כיצד יש לנהוג באישה שיצאה מנישואיה הראשונים ועומדת להינשא לאיש אחר - בין ביבמה ובין בשאר נשים - כדי שנוכל לזהות בבירור ממי נתעבר הוולד שייוולד לה.
דין היבמה:
"היבמה לא תחלוץ ולא תתייבם עד שיש לה שלושה חדשים" - אין היבמה חולצת ואין היא מתייבמת עד שיעברו שלושה חודשים ממות בעלה. שני טעמים לדבר:
בייבום: יש לוודא שאין היבמה מעוברת מבעלה שנפטר, שכן אם מעוברת היא - אסורה בייבום.
בחליצה: אף חליצה אין רצוננו שתיעשה, שהרי כלל הוא שאין חליצה אלא במקום שיש בו אפשרות של ייבום. ועוד, שמא תימצא החליצה פסולה בסופו של דבר, ויבואו הבריות לטעות ולא יבינו שלא הייתה זו חליצה כשרה. לפיכך יש להמתין עד עבור שלושה חודשים.
וכן כל שאר הנשים:
"וכן כל שאר הנשים לא יתארסו ולא יינשאו עד שיהיו להן שלושה חדשים" - אף כל אישה אחרת, שמת בעלה או שנתגרשה ממנו, אינה מתקדשת ואינה נישאת עד שיעברו עליה שלושה חודשים.
האיסור על האירוסין אינו אלא חשש נוסף וגזירה בעלמא, שהרי לאחר האירוסין עדיין אין האישה מתייחדת עם בעלה ואין חשש שתתעבר ממנו; אלא שמכיוון שהנישואין אסורים, גזרו אף על האירוסין.
טעם הדבר: רצוננו לדעת מיהו האב. אין הכוונה לכשרות הוולד, שהרי כשר הוא בכל מקרה, אלא לידיעה אם מן הבעל הראשון הוא או מן השני. הגמרא לומדת יסוד זה מן הפסוק המורה שאין שכינתו של הקדוש ברוך הוא שורה אלא כאשר ידוע בדיוק מי קרוב למי.
"אחד בתולות ואחד בעולות, אחד גרושות ואחד אלמנות, אחד נשואות ואחד ארוסות":
"אחד בתולות ואחד בעולות" - בין שהיא בתולה מבעלה הראשון ובין שהיא בעולה שכבר בא עליה. הרי שמחמירים אף בבתולה, ואף היא אינה נישאת מיד.
"אחד גרושות ואחד אלמנות" - בין שנתפרקו הנישואין על ידי גט ובין שנתפרקו במיתת הבעל.
"אחד נשואות ואחד ארוסות" - בין שהיו לה עם הראשון נישואין ובין שהיו לה עמו אירוסין בלבד.
ראוי לציין כי אין אלו שישה מקרים נפרדים: הבתולה היא זו שלא היו לה אלא אירוסין, והבעולה היא זו שהיו לה נישואין. נמצא שאין כאן אלא ארבעה מקרים שונים בלבד.
שיטת רבי יהודה:
רבי יהודה אינו מחמיר כל כך, ומחלק בין אירוסין לנישואין:
הנשואות - יתארסו: אלו שהיו להן נישואין עם הראשון, ואפשר שהן מעוברות ממנו, מותרות להתקדש לשני אף בתוך שלושה חודשים, מפני שאין הוא בא עליהן באירוסין.
הארוסות - יינשאו: אלו שלא היו להן עם הראשון אלא קידושין, ובוודאי אינן מעוברות ממנו, מותרות להיכנס לחופה ולנישואין עם השני, שהרי אין כאן חשש שיהיה הוולד מן הראשון.
ואולם, כל זה בארוסות בעלמא, אך לא בארוסה שביהודה. ביהודה נהגו לייחד את הארוס והארוסה זה עם זה עוד קודם הנישואין, בעודה ארוסה, כדי שיתרגלו זה לזה. ואף שמעיקר הדין לא היו אמורים לבוא זה על זה, קיימת האפשרות שאכן באו, ואם כן שמא מעוברת היא מן הראשון. נמצא שארוסה שביהודה אינה בגדר ארוסה גמורה.
שיטת רבי יוסי:
רבי יוסי אומר: "כל הנשים יתארסו, חוץ מן האלמנה, מפני האבל". כל הנשים מותרות באירוסין, שהרי האירוסין לבעל השני אינם מביאים לידי עיבור, וכל עוד אין הנישואין מתקיימים עד לאחר שלושה חודשים - האירוסין מותרים. יוצאת מן הכלל היא האלמנה, שאינה מתארסת מחמת האבלות: בתוך שלושים הימים הראשונים עדיין היא שרויה באבלה על בעלה, ואסור לה לקיים את השמחה הכרוכה באירוסין.
לסיכום: למדנו במשנה זו שהיבמה אינה חולצת ואינה מתייבמת עד שיעברו שלושה חודשים, וכן כל שאר הנשים אינן מתארסות ואינן נישאות בתוך שלושה חודשים, כדי שנוכל לברר מיהו אבי הוולד. דין זה נאמר בבתולות ובבעולות, בגרושות ובאלמנות, בנשואות ובארוסות. רבי יהודה מיקל להתיר לנשואות להתארס ולארוסות להינשא - למעט ארוסה שביהודה, ורבי יוסי מתיר לכל הנשים להתארס, חוץ מן האלמנה מפני האבל.