יבמות, פרק ד', משנה ז'. המשנה פותחת בדיני הנחלה שלאחר חליצה: "החולץ ליבמתו - הרי הוא כאחד מן האחין לנחלה" - החולץ ליבמתו דינו כשאר האחים בכל הנוגע לירושת האח הנפטר. אין אומרים שמאחר שחלץ ומנע ממנה את הייבום ייקנס ויאבד את חלקו בירושה, אלא הרי הוא ככל אחד מן האחים. ואילו היה מייבם, היה יורש את אחיו לבדו.
"ואם יש שם אב - נכסים של אב" - אם אביהם של האחים עודנו בחיים, הירושה הולכת אליו: משבטלה מצוות הייבום, קודם האב לכל אחד מבניו, והוא יורש את בנו המת במקומם של האחים.
"הכונס את יבמתו - זכה בנכסים של אחיו" - המייבם בפועל יורש את כל רכושו של אחיו המת. זו התועלת שבעשיית הייבום.
"רבי יהודה אומר: בין כך ובין כך, אם יש שם אב - נכסים של אב" - לדעת רבי יהודה, בין בחליצה ובין בייבום, כל עוד האב קיים הנכסים הולכים לאב. לשיטתו, דין היבם הזוכה בנכסי אחיו המת אמור רק כשאין אב. ובגמרא מובא שאף כשיש אב, הנכסים הולכים ליבם.
איסור הקרובות שלאחר חליצה:
מכאן עוברת המשנה לדון בכך שלאחר החליצה נאסר האדם בכל קרובותיה של האישה שחלץ לה, והיא נאסרת בקרוביו: "החולץ ליבמתו - הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו". החליצה נחשבת כמעין גירושין, וכשם שקרובותיה של הגרושה אסורות על בעלה מן התורה, כך קרובותיה של החלוצה אסורות עליו מדרבנן.
ומפרטת המשנה את הקרובות האסורות עליו:
"באמה" - אמה של החלוצה.
"ובאם אמה" - אם אמה.
"ובאם אביה" - אם אביה.
"ובבתה" - בתה.
"ובבת בתה" - בת בתה.
"ובבת בנה" - בת בנה.
"ובאחותה בזמן שהיא קיימת" - אחותה, ואין היא אסורה עליו אלא כל עוד החלוצה בחיים.
"ואחיו מותרין" - שאר האחים, שלא חלצו, מותרים בכל הקרובות הללו, שכן משנעשתה החליצה פקעה הזיקה. כל עוד קיימת זיקה, יכול אדם להיאסר בקרובותיה של מי שיש לו זיקה עמה; אך לאחר החליצה אין זיקה עוד, ואין כאן איסור. רק החולץ עצמו, שחליצתו דומה לגירושין, נאסר בקרובותיה.
הקרובים שהיא אסורה בהם:
אביו של החולץ - משום איסור כלתו.
אבי אביו - משום "כלת בנו", איסור שאינו אלא מדרבנן, ואף על פי כן נוהג אף בחלוצה.
בנו - שהרי היא כאשת אביו מדרבנן.
ויש שהעירו כי בשלושת אלה כבר הייתה אסורה מחמת בעלה המנוח: אביו של החולץ הוא גם אביו של האח המת; אבי אביו - שהיא כלת בנו והרי היא שנייה לו; ובנו - שהרי היא אשת אחי אביו.
וממשיכה המשנה במניין הקרובים:
"ובבן בנו" - בן בנו של החולץ, שהרי היא "אשת אבי אביו", שנייה מדרבנן, ואף איסור זה נוהג בחלוצה.
"ובאחיו" - אחיו של החולץ, שהרי היא אשת אחיו.
"ובבן אחיו" - שהרי היא אשת אחי אביו.
צרת החלוצה וצרת קרובותיה:
ומחדשת המשנה: "מותר אדם בקרובת צרת חלוצתו" - משנעשתה החליצה פקעה הזיקה, ולא נאסר אלא בקרובותיה של החלוצה עצמה; אך בקרובותיה של צרתה מותר, ואין כל טעם לאסרן.
ולעומת זאת: "ואסור בצרת קרובת חלוצתו" - כל אחת מקרובות החלוצה שנאסרה עליו, אף צרתה אסורה עליו.
ומה טעם הדבר? הגמרא מבארת שכאשר אישה מקבלת חליצה, פעמים רבות מביאה היא עמה אחת מקרובותיה - אחותה, למשל - והבריות עלולים להתבלבל בין השתיים ולסבור שהאחות היא שקיבלה את החליצה. והרי צרתה של האישה שחלץ לה אסורה עליו תמיד, שכן אף היא אלמנת אחיו המת, ומשנעשתה החליצה נאסרו שתיהן. מחמת החשש שיתבלבלו מי מהן קיבלה את החליצה - היא או קרובתה - אסרו עליו אף את צרת קרובתה.