לפנינו משנה ו' בפרק ד' במסכת יבמות, העוסקת ביבם המבקש לדחות את קיום המצווה המוטלת עליו ולתלות את הדבר באח אחר.
לשון המשנה:
"התולה בקטן בזמן שיגדיל, או בגדול עד שיבוא ממדינת הים, או בחרש או בשוטה - אין שומעין לו, אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם".
שלוש הטענות שבפי היבם:
"התולה בקטן בזמן שיגדיל" - היבם טוען כי אחד האחים עודנו קטן, ולפיכך יש להמתין עד שיגדל ולראות מה יאמר; שמא הוא זה שייבם.
"או בגדול עד שיבוא ממדינת הים" - יש אח בוגר נוסף, אלא שהוא שרוי מעבר לים. לטענתו יש להמתין עד שישוב ממדינת הים; שמא הוא זה שייבם.
"או בחרש או בשוטה" - יש לו אח חרש או אח שוטה, ולטענתו שמא יבריאו, שמא תימצא תרופה וכיוצא בזה.
פסק המשנה:
"אין שומעין לו" - אין שומעים לאותו אח האומר: אמתין עד שיגדל אחי הקטן, או עד שישוב אחי מחוץ לארץ, או שמא יבריאו אחיי החרש והשוטה.
"אלא אומרים לו: עליך מצוה, או חלוץ או ייבם" - המצווה מוטלת עליך, ועליך לקיימה: או שתחלוץ או שתייבם. אין ממתינים.
לסיכום: במשנה זו למדנו כי יבם התולה את קיום המצווה באח אחר - בקטן שיגדל, בגדול שישוב ממדינת הים, או בחרש ובשוטה שמא יבריאו - אין שומעים לו, אלא מחייבים אותו לקיים בעצמו את המוטל עליו: חליצה או ייבום, ללא דחייה והמתנה.